התמונה הגדולה: זה מה שזה, פרק 16
הסיבה היא התוצאה של עצמה, התוצאה היא הסיבה של עצמה, ואף אחת מהן לא באה ולא קוֹרֵית לפנֵי או אחרי האחרת
גיל: אני מנסה כבר שלושים שנה לחיות את הרגע. לחיות כל רגע בִּמְלֵאוּת.
יוֹ: חבל על הזמן שלך.
גיל: לָמה?
יוֹ: כי אתה בכל מקרה חי את הרגע.
גיל: אז מה הטעם? למה כל המאמץ לחיות את הרגע?
יוֹ: זה באמת מאמץ מיותר.
גיל: טוב, גם זה לא קל לשמוע. חשבתי שזה חשוב לחיות את הרגע.
יוֹ: אבל אתה חי את הרגע.
גיל: אז אני כבר לא מבין כלום.
יוֹ: טוב! אני אומַר לך משהו שאתה יודע ואתה בעצמך אמרת: אם אתה חי את הרגע – זה קורה הרגע, ואם אתה לא חי את הרגע – גם זה קורא הרגע.
גיל: כן, אבל לא אמרתי את זה כמסקנה, הצעתי את זה כנושא לדיון.
יוֹ: אז זהו. זאת בעצם כן מסקנה.
גיל: אני עדיין מבולבל.
יוֹ: טוב, ננסה לעשות סדר. אתה מכיר את טִיךְ נַהְאתְּ הָאן?
גיל: כן.
יוֹ: הוא מדבר על לחיות את הרגע, אבל הוא פִסְפֵס את העניין.
גיל: טוב, אל תגיד לי מה לא. תגיד לי מה כן.
יוֹ: זה החיבור.
גיל: מה?
יוֹ: אם אתה מחוּבר אתה חי את הרגע.
גיל: אמרת שאנחנו מחוברים בכל מקרה.
יוֹ: נכון.
גיל: נו?
יוֹ: אז זו שאלה של ההכרה, של ראִייה שאתה מחובר בכל מקרה, ואז חווַייַת החיים של הרגע קוֹרֵית מעצמה.
*
גיל: האם מה שקורה בינינו הוא תִּקְשׁוּר?
יוֹ: (צוחק וצוחק וצוחק כל-כך חזק, ממש צוחק ומתהפך באוויר).
גיל: אז?
יוֹ: הכל הוא תִּקְשוּר!
*
גיל: אז אנחנו מסתובבים בעולם, לא יודעים לָמה נולדנו, לָמה נמות, לָמה
יוֹ: כן, זה בגלל שאתם שואלים 'לָמָה?'
גיל: כלומר?
יוֹ: 'לָמָה?' אוֹמֵר שיֵש סיבה לָדבר שלוֹ אתם מחפשים סיבה.
גיל: נכון.
יוֹ: אבל אין סיבה.
גיל: אנחנו לא חיים בעולם של סיבה ותוצאה?
יוֹ: כן ולא.
גיל: איך?
יוֹ: כאן, בעולם של בני האדם ישנו חוק. חוק הסיבה והתוצאה. אבל אתם יצרתם אותו כדי להתאים למוח שלכם, שאחרת לא היה מבין כלום.
גיל: כלומר?
יוֹ: פֹה, בעולם שלכם, בעולם הפיזי היחסי – יש סיבה ותוצאה כי זה מתאים לכם. אבל בתמונה הגדולה אין סיבה ותוצאה מפני שאין התחלה ואין סוף. אם אני מקבל את העובדה שיֵש סיבה, אני צריך לשאול מה היה לפנֵי הסיבה, או לפנֵי התוצאה, וזה, בתמונה הגדולה, בלתי אפשרי.
גיל: בחזרה ליומיום. מה לעשות?
יוֹ: להפסיק לשאול 'לָמה?'
גיל: הו, זה נשמע כמו סתימת פיות של הדוֹקְטְרינות הכי אפֵלות.
יוֹ: לא, לא, לא. לא הבנתָ. כל עוד אתם חוקרים את מה שֶׁפֹּה, 'לָמה?' הוא יעיל. כל עוד אתם חוקרים את התמונה הגדולה, 'לָמה?' לא יעיל בכלל. כי הסיבה היא התוצאה של עצמה, התוצאה היא הסיבה של עצמה, ואף אחת מהן לא באה ולא קוֹרֵית לפנֵי או אחרי האחרת. למדתָ את זה בַּזֶן.
גיל: כן, אבל לא הבנתי את זה ככה.
יוֹ: אז זה ככה.
גיל: אנחנו חושבים שאם נדע לָמָה אנחנו פה, שיש מטרה להיותנו כאן – זה יעשה אותנו מאושרים.
יוֹ: זה כי תליתם את האושר בכזאת שאלה. אבל האושר לא נמצא בתשובה זאת. האושר נמצא. נקודה. הוא לא תלוי בַּשאלה לָמה אתם פה.
*
גיל: באמת כשאתה מתחיל לדבר – קשה להפסיק אותך.
יוֹ: כזה אני.
גיל: תגיד לי עוד פעם מה שאמרת לי בַּהליכה. אפשר לוותר על השאלה שלי. תיגש ישר לתשובה.
יוֹ: בתמונה הקטנה יש סיבה וגורם. בתמונה הגדולה אין סיבה וגורם. אבל אתם חיים את ההיפך. בגלל שיצרתם אידיאה שיש סיבה וגורם בתמונה הגדולה (מה שלא נכון), ייחסתם לה את כל הסיבות והגורמים בתמונה הקטנה.
ובכך הסרתם מעצמכם אחריות. אבל העניין הוא (ואתה כבר יודע את זה ובעצם כולם יודעים את זה) שאחריות אי אפשר להסיר. אפשר רק להעמיד פנים שמסירים אחריות.
במילים פשוטות: יצרתם אידיאולוגיה פרקטית שאין לה כל בסיס. כל ההמצאות שלכם בעניין סיבה וגורם המיוחסים לתמונה הגדולה בעצם נועדו להסיר אחריות: זה לא אני זה אלוהים, זה כח עליון, זה קארמה, גורל, חיים קודמים או היקוּם.
אבל אני אומר זאת שוב, לתמונה הגדולה אין סיבה וגורם. רק לתמונה הקטנה, לעולם של הפיזי והיחסי יש סיבה וגורם. והסיבה והגורם הם אתם, כי אתם יצרתם את זה. (כמובן שאֵין 'קטן' ו'גדול', אלה רק מילים בשביל מוסכַּמַת הדיאלוג בתוך התמונה הקטנה).
גיל: אני מקווה שהבנתי.
יוֹ: הבנת. כל אחד מבין את זה עמוק עמוק בִּפְנים. כל מה שצריך לעשות זה להודות בזה.
*
גיל: בבוקר חשבתי על זה שחמלה מביאה סבלנות. מה אתה אומר?
יוֹ: אני אומר שזה נכון מאוד.
*
גיל: אני שוב מתעסק בַּחידה, במה שמסרת לי במפגש הראשון, שאני כל-כך עיוור, שאני רואה רק את האחדוּת. האם אני יכול להבין שהכוונה היא, שאינני רואה מספיק את האינדיבידואל כאחדוּת בפני עצמו, ובכך, בעצם, כחלק מהאחדוּת הגדולה?
יוֹ: זה לא ממש זה, אבל אתה מתחיל להתקרב.
גיל: אתה יכול לפרט עוד?
יוֹ: לא. חשוב לי שתעשה את הדרך ותמצא את הפתרון בעצמך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם