מי מפחד מאושו?
לקראת סיום פסטיבל אושו השנתי מביאה ענת לידרור שיר הלל לאחד ממורי הרוח השנויים ביותר במחלוקת שהסתובבו כאן, מבלי להתעלם מהמינוסים ומקשרים מורכבים משהו עם אחיה הסניאסים
אושו, אושו... האיש כמעט הכי אהוב והכי שנוי במחלוקת שאני מכירה. הפעם הראשונה ששמעתי את שמו היתה משולבת בספרה 9. 90 הרולס-רויסים שלו, אולי היה זה 99? מה שבטוח, תשע היה שם והוא היה ברבים. טיילתי אז בהודו. במעבר בין הצפון לדרום עצרתי בפונה. לא היה בי אפילו ספק קטן שלאשרם 'ההוא' אני לא הולכת. הכינוי 'גורו' ששמעתי כמה פעמים ביחס למקום ולמנהיג המקום הספיק אז כדי שלא אתקרב. אני זוכרת שלא הצלחתי להבין אם מדברים על מישהו חי או מת.
חודש וחצי אחר-כך, אני מעוניינת בעיקר באהבה ובמסיבות. חיה בבית על חוף הים של הודו, משחקת בכריכה של ספר שגוון הורוד שלה משך אותו אלי. "טנטרה - ההבנה העילאית". מאת: באגוואן ראג'ניש משהו.. מצאתי אותו מסתובב שם, בבית. משחקת ומשחקת, מרפרפת ומציצה. לא קראתי אותו ממש, ובטח לא הבנתי שאותו באגוואן ראג'ניש - הוא אושו.
אושו?
עבור חלק מהאנשים אושו הוא איש חכם, עבור רבים אחרים הוא ממש מורה. גם היום, אפילו היום, עדיין אני לא מאד אוהבת את המונח "גורו". נכון גם שעבור חלק מהאנשים אושו הוא סמל לפורענות ולחופש מיני, ועבור חלקם הוא מצטייר בעיקר כאישיות עסיסית. בעיני הם מפספסים את חוכמתו, גדולתו, אומץ לבו ותרומתו להתקרבות שחלה בין המערב למזרח, שחוללה אצלנו התמקדות המהותית בשאלת המהות שלנו, האושר והקשר האפשרי ביניהם.
אושו, אם לקרוא לו מורה, היה מורה לחיים. ה-חיים: החיות, אנרגיית החיים, החיים שקורים הרגע, ממש עכשיו. אלו הם החומרים שאליהם התייחס, מהם שאב ועל אודותיהם דיבר. וכן, גם אושר.
אושו בפירוש היה מנהיג בעל יכולת לפתח דרך חדשה. כזה יכול להיות אדם שיש לו גם חזון רחב, גם חוכמה גדולה וגם יכולת איסוף והובלה. לאושו היו כל אלו. אבל הייתה לו גם עוד יכולת, אולי החשובה מכולן, שאינה שכיחה בקרב מנהיגים בני זמננו: יכולת רוחנית גבוהה. הארה או לא, הוא ידע את אשר רבים לא. אוהביו אומרים שהיה מואר. גם בעיני הדמות הזאת הגיעה למחוזות רוח גבוהים - מה שלא גרם לו להפסיק להיות אנושי, למי שמתבלבל ומעלה אותו לדרגת אל.
"אושו" הוא כינויו של ראג'ניש קנדרה מוהן ג'יין (1931-1990) שהיה פילוסוף, סופר ואיש רוח הודי. הוא נולד בעיירה ענייה. בתחילת דרכו היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה וכבר אז עסק בטכניקות שונות של מודעות ומדיטציה. בשנת 1966 הקים את האשרם בפונה ללימודי מודעות, מדיטציה ותהליכים פנימיים. הוא הפך למורה ההודי המערבי ביותר שיצר טכניקות במיוחד עבור אנשי המערב, שכללו התייחסות למבנה האדם המערבי חסר השקט הפנימי.
אושו יצר וכתב תהליכי מודעות, מדיטציות וסדנאות אינספור - הפועלים בממד הפיזי, הרגשי ה"מיינדי" והתודעתי גם יחד. מבנים של מדיטציות הקשורות בתנועה של הגוף באופנים שונים, בשילוב מוסיקה מסוימת מאד. בעצם, הוא יצר מבנה שחלקו כל כך אקטיבי עד שבחלקו האחר יכול המשתתף לחוש את עצמו הפנימי, ולעתים אף סוג של שקט שאינו נוכח כשרעשי התודעה פועלים בעוצמה גדולה כל כך כמו בדרך כלל. אושו הזין את הסביבה הטבעית של שנות ה-60 והשנים שבאו אחריהן במערב, שנים של פתיחות (גם מינית) ורצון לאיחוד ולשלווה; לחופש
קורותיו של אושו כתובות בכל מקום. לרוב, מודגשים החלקים העסיסיים יותר או השנויים במחלקות. אני לא רוצה לדבר על זה. בעיני, כל חייו של אושו היו עסיסיים. הוא היה זה שלקח את המהפכה המינית, עבד איתה וניסה ליצור לה מבנה של עבודה מודעת. ניתן לומר כל מיני דברים, ממינים שונים, על התקופה הזאת. אני לא בטוחה שהוא לא טעה שם. אבל אני מאד בטוחה באומץ שלו ובחכמתו.
אושו הוא האיש החכם ביותר שפגשתי (דרך כתביו והווייתו). לקרוא את אושו, לשמוע אותו, להקשיב לו - זו פעולה מחכימה, מעצימה ומלמדת באופן משמעותי לכל רובדי החיים.
יותר מזה? יש מי שאומר שאושו התנגד למעמדו כמורה או כגורו, ותמך באנשיו שיחפשו את דרכם האינדיבידואלית וימצאו את האמת שלהם. בין אם הוא אמר כך ובין אם לא, בין אם נהג כך או אחרת, כל תורתו מכוונת למרכז פנימי ולעמוד שידרה עצמי. כך אני נוהגת. כל דבר אצל אושו אני בודקת בעבורי.
אספתי ואני אוספת עדיין הרבה מאד ממנו. לא לקחתי הכול.
מה לא לקחתי? בין השאר, לא לקחתי סיניאס. שבע שנים לאחר שחלפתי על פני האשרם ההוא ללא מחשבה נוספת, אני רואה שוב את הספר הוורוד ההוא. הפעם אני כבר יודעת מעט על טנטרה ומעט על אושו ואפילו יודעת שהוא הכותב. אני קוראת.
באותה תקופה אני פוגשת עוד ועוד אנשים עם שמות זרים, חלקם בעלי צלילים יפהפיים וחלקם צורמים לאוזן, כאילו הרגע קיללו אותך. הסניאסים. סניאס במובן הכולל הוא לא רק מישהו שקשור באושו. בתרבות הוודית ההודית העתיקה זהו אדם המקבל על עצמו שם חדש כחלק מלימודיו הרוחניים. את התואר בתרבות ההיא יכול היה לקבל גבר מעל שנות 50, שסיים את חובותיו למשפחתו ויכול להתפנות ללימודיו הרוחניים.
אצל אושו, סניאס היה כל מי שרצה להתמסר לדרך הרוחנית באופן המכוון להתנתקות מזהות העבר ופתיחת דף חדש. לא במובן שכאבי ופצעי העבר נמחים, להיפך; אצל אושו עבדו לא מעט על מקורות הקושי שנטבעו בנו במהלך חיינו. אך עיקרון השם החדש העניק את האפשרות להסתכל על כל אלו בצורה מעט מרוחקת יותר, מזדהה פחות ואמפטית יותר.
אותם סניאסים שפגשתי הפכו במהרה לכמה מחבריי הטובים ביותר. הופתעתי כמה מהר הרגשתי קשר עמוק אליהם, כאילו הם ואני מאותו הסוג. קינאתי בהם, על שהעזו לעשות צעד משחרר שכזה. באותה תקופה נהגתי לבקר בסיני אחת לכמה חודשים. בפעם ההיא, כשנסעתי לסיני, שיחקתי על חוף הים עם שמי, אני, עצמי ואלוהים: ענתוּ, ענתה, ענתוׁ. לא מצאתי; מצאתי שאני קשורה לשם שלי העברי קשר עמוק של מקור; שאני לא רוצה לעזוב אותו, אני רוצה לעשות איתו שלום.
אבל סניאס זה לא רק השם. לקחת סניאס זה לבחור בדרך של חיי אמת, של התמודדות, של בחירה חופשית ומציאת הדרך באופן עצמאי ואישי. זה לא תמיד מה שסניאסים חושבים, אבל זה מה שאני חושבת.
משך רוב השנים תשובתי לשאלה הזאת היתה "לא". מעולם לא לקחתי סניאס. סניאס, חבר טוב שלי בשם שרדהה (לא שרגא - שרדהה), ממקימי הקומונה הסניאסית בחלקה אשרם במדבר והיום ממנהליה, לא היה מפספס הזדמנות לבדוק אותי. "נו מתי כבר תודי שאת סניאסית?"
לא הודיתי. לא אהבתי את המיידיות ואת חוסר הבחירה העמוקה שהיתה, לעתים לפחות, בסביבתי בנוגע לסניאסיות. לא אהבתי את הפרשנות שנתנו חלק מהסניאסים למה זה סניאס ("יחסים חופשיים וחוסר צורך להעמיק בכלום"), ראיתי איך מאפשר שם הסניאס לברוח מהתמודדות, או לפעול בדרך שאינני מכבדת; ראיתי דברים רבים שהרחיקו אותי מהכותרת הזאת. אבל כשמפסיקים לעשות את הדברים ביחס לאיך שאחרים תופסים אותם - כל זה לא רלוונטי.
מאידך, אהבתי מאד, שוב ושוב, לראות אדם שמחליף את שמו ולאחר פרק זמן כל כך קצר - חודש, חודשיים, אפשר היה לראות שמעמסת חיים כבדה ירדה מעליו. אפשר היה לראות, ממש כמעט לגעת בחופש שהוא מצוי בו ולהבחין עד כמה הוא חופשי יותר, שמח יותר ויצירתי יותר. החיים לפניו ולא מאחוריו. הבחירה חזרה אליו.
כמעט תמיד ראיתי את זה. התחלתי לראות את האומץ הגדול שיש בבחירה כזאת. האומץ לעמוד מול סביבה שלמה בתוך שינוי כזה. נשארתי ענת, ענתי. אבל הרשיתי לעצמי לחוש במרכיבים שקושרים אותי לקהילת הסניאסים הזאת. כמה מחבריי הטובים ביותר היו כאלו. אחדים מבני זוגי היו כאלה. לעתים חשתי בתוך משפחה, בתוך עוד שכמותי, בינותיהם.
היום, חלק מחבריי הקרובים הסניאסים חוזרים לשם המקור שלהם. מה שיפה בעיני זה שהם לא טעו. הם העזו, היו בזה, קיבלו את מזה שיכלו, ולבסוף היו אמיצים דיים לחזור לשמם המקורי וידעו כיצד להמשיך הלאה.
ואושו? הכי פשוט והכי כדאי פשוט לקרוא משהו של אושו כדי להכיר את האנרגיה הזאת: החוכמה, החיות, החיים עצמם, נשפכים ממנו. הוא לא נושך יותר, זה בטוח.
ענת לידרור, יוצרת, צלמת, רוקדת. מלווה ומתרגלת סדנאות ותהליכים יחד עם מנחה הטנטרה סמבהבו. הסדנאות הקרובות: 'אמנות ההתאהבות בעצמי', 'להיות טנטרי', ו'תהליך אינטנסיב'.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
