אדוני ההר: הצצה לשבטים של הודו
בשבטים מבודדים במזרח הודו נשמרות מסורות עתיקות. הנשים מתחתנות עם ילדים בני 10, והגברים באים לשוק חמושים בחץ וקשת
אחוזים מאוכלוסיית תת היבשת הם אנשי שבטים ומספרם מוערך כיום ב-80 מיליון
איש. הם מחולקים ל-425 שבטים שונים, חלקם פרימיטיביים ביותר וחלקם נמצאים
בשלבים שונים של מודרניזציה, כך שיחדיו הם יוצרים במדינה זו פסיפס שבטי עשיר
ומגוון.
בתחילת דצמבר 2008, ארבעה ימים לאחר הפיגועים במומבאי, יצאתי עם שלושה
חברים למסע צילום בריכוזי השבטים במדינת אוריסה השוכנת במזרח הודו, לחוף
מפרץ בנגל. באוריסה נמצאים כמה מהמרכזים התרבותיים ההינדואיסטים הגדולים
בהודו כמו בובנאשוואר, קונארק ופורי. פורי היא גם אחת הערים הקדושות ביותר
להינדואיזם, ומרכזים אלה ממוקמים בפתחו של נהר המהנאדי, הנהר הראשי העובר
בלבה של אוריסה.
במדינת אוריסה הקבוצה האתנית והתרבותית הדומיננטית היא אוריאנית. חלק נכבד
ממנה חי בכפרים ומתפרנס מחקלאות, ואילו 75% מתושבי המדינה הם הינדו-ארים,
כמו רוב האוכלוסייה של הודו, וברובם הינדואיסטים מהבחינה הדתית והתרבותית.
למרות זאת, המרכיב של התרבות השבטית באוריסה בולט במיוחד, מאחר שרוב
האוכלוסייה היא בני שבטים. לא פחות מ-62 שבטים חיים באוריסה, כשהגדול ביניהם
מונה למעלה ממיליון איש, ואילו הקטנים מביניהם מונים כמה אלפים בודדים.
לבובנושואר, עיר הבירה של אוריסה, הגענו בטיסה ממומבאי. המדריך ההודי שלנו
פגש אותנו בשדה התעופה המקומי, והוביל אותנו אל אזורי השבטים. הכביש המחבר
בין בובנאשואר לעיירה פורי, הנמצאת לאורך חוף מפרץ בנגל, משקיף על חוף לבן זרוע
בכפרי דייגים קטנים וציוריים. ממערב לרצועת החוף משתרעים המישורים החקלאיים,
שבהם מתגוררת רוב האוכלוסייה האוריינית, כשבהמשך מתרוממת במתינות שרשרת
הרי הגת המזרחיים, המתנשאים עד לגובה של 1,650 מטר.
אחרי ביקור במקדשים בקונראק ופורי פנינו מערבה והתחלנו לטפס אל הרי גת, הרים המכוסים ביערות עצי סאל צפופים, וביניהם עצי מנגו, תמר הינדי ודקל הסוכר. במשך אלפי שנים היה האזור מחוץ לתחום השפעת ההינדואיזם. אז היתה זו ארץ של כופרים וברבריים, ארץ הילידים הראשונים, שהתקיימו מלקט וציד. לכן, נשארו בני השבטים לבדם והיו לאדוני ההר.
המרקם השבטי באזור שסיירנו בו מייצג שבטים משתי קבוצות. שבטי "המונדה", מהם ביקרנו שלושה שבטים שונים: השאורה המתורבת והמפותח יחסית; הגאדאבה, שעובר כעת תהליכי שינוי תרבותיים מואצים; ושבט הבונדה שהוא שבט שעוינותו כלפי זרים גורמת לו לבידוד ולהאטת חדירתה של תרבות חיצונית. מבין השבטים הדראווידים התמקדנו בשבט הקונד על שלושת פלגיו - פלג הדאסייה של אנשי השפלה המפותחים והמתורבתים; הקוטייה, שבו הנשים נוהגות לצייר כתובות קעקע; ופלג הדונגרייה של אנשי ההרים.
ארבעת השבטים יושבים יחדיו באזור מצומצם, גרים בשכנות, מתחככים זה בזה, ואף על פי כן שומרים על זהותם הנבדלת.
השבטים היושבים באמצע הדרך (שבט הגאדאבה ופלג הקוטייה) נמצאים גם הם כיום בעיצומו של שינוי תרבותי וכלכלי מואץ, תוך חשיפה הולכת וגוברת לעולם התרבותי החיצוני. שבט הבונדה ופלג הדונגרייה, היושבים בפסגות ההרים, כמעט שאינם חשופים להשפעות תרבותיות. הם תלויים יותר מכל בכלכלת היער המסורתית בלקט, בציד ובחקלאות פרימיטיבית בתוך היערות. בגלל המכשולים הפיסיים המעכבים את חדירת התרבות החיצונית, השבטים הללו שומרים עדיין על צביונם המסורתי-התרבותי, הכלכלי והחברתי.
בני הקונד התפרסמו בטקסי המארייה טקסי הפולחן הדתי שהיו נהוגים בשבט עד
אמצע המאה ה-19. בטקס הוקרבו קורבנות אדם, שהוגשו כמנחה לדארני-פנו, אלת
האדמה ובוראת העולם במיתולוגיה הקונדית, כאמצעי להבטחת פוריות האדמה.
במרוצת המאה הלך המנהג ונעלם בהדרגה בלחץ הבריטים. ביקרנו בכמה כפרים של
פלג הדאסייה בשבט הקונד. הכפרים, הממוקמים בדרך כלל בקרבת נחל זורם,
גדולים ומסודרים בשתי שורות של בתים, שביניהן עובר רחוב ראשי ובצידו שתי תעלות
ביוב לזרימת השפכים.
פלג הקוטייה היה תחנתנו השניה. כפרי הקוטייה בנויים בשתי שורות מקבילות,
בדומה לכפרי הדאסיה, אם כי אצל הקוטייה הם קטנים בהרבה. הכפרים של בני הקוטייה,
בשונה בשאר השבטים, הם כפרים זמניים. בני השבט תופסים חלקת יער ומנצלים
אותה לעיבוד חקלאי ללקט ולציד. כשהחלקה מידלדלת והיבול קטן, הם עוברים לאזור חדש. את בני שבט הדונגרייה פגשנו לראשונה ביום שוק.
השווקים, הפועלים במחזוריות של יום בשבוע, בכל יום במקום אחר, הם מעין מקום
מפגש של כל בני השבטים, המתערבבים אלו באלו ויוצרים קהל ססגוני וצבעוני של קח
ותן. ביום השוק לובשים בני השבטים את מיטב קישוטיהם. לכאן באות בעיקר נשים, כדי
למכור את התוצרת ולקנות מוצרים חיוניים. הן יורדות לשוק בחבורות, אחת מעמיסה על
ראשה אשכול בננות, שנייה נושאת כד עם כוהל המופק מדקל הסוכר ושלישית נושאת
סל נצרים מלא פירות יער.
הגברים ממעטים לבוא לשווקים. מבחינתם השוק הוא "ענייני נשים". אם בכל זאת הם
מחליטים להגיע אל השוק, הרי זה כדי לבלות. הם יורדים מן ההרים לבדם, חמושים
בקשתות ובחיצים, מסתובבים בשוק להנאתם, שותים כוהל ומתבוננים במתרחש
בשוק. להבדיל מבני שבט הדאסייה והקוטייה, שכבר החלו ללבוש בגדים הודיים רגילים
(נשים בסארי, גברים בלונגי), בני הדונגריה ממשיכים ללבוש את בגדיהם המסורתיים.
הגברים לובשים "קודי" - כיסוי בד צר וארוך על המותניים, והנשים "קאפדו" - שני חלקי
לבוש קצרים האחד על המותניים והשני על החזה.
בני הדונגרייה גרים באזורים הגבוהים של הרי הגת. הכפר שוכן על צלע ההר, גגות
בתיו משופעים באופן חד ומגיעים כמעט עד הקרקע, כך שהדרך היחידה להכנס לבתים
היא בכריעה על ארבע. את בני שבט בונדה, היושבים בכפרים הממוקמים גבוה על
פסגות ההרים, לא ניתן היה לבקר מכיון שהגברים בו אלימים כלפי זרים. הרצון למנוע
חדירת השפעה של תרבויות זרות לשבט הוא אחד המניעים לכך.
מיקומם המבודד של הבונדה משמש הגנה יעילה על זהותם השבטית מפני הסביבה.
השבט מונה כ- 8,000 בני אדם, ותוחלת החיים של אנשיו היא כ-49 שנים, אוכלוסייתו
אינה גדלה בשל ריבוי טבעי נמוך ואחוזים גבוהים של תמותת תינוקות. נוכח המצב,
נאלצנו להסתפק במפגש עם בנות הבונדה בדרכן לשווקים, כשהן נושאות על ראשן סלי
במבוק קלועים מלאים בפירות יער, שורשים וסיבים ושלל הלקט שאספו ביער. הגברים משבט הבונדה כמעט ואינם יורדים לשבטים האחרים.
סגנון הלבוש של בנות השבט הוא יוצא דופן. הנשים מגלחות את ראשן ולובשות על המותניים כיסוי צבעוני צר המכונה רינגה, שאורכו כמטר, והוא עשוי מסיבים הלקוחים מקליפת גזע עץ מקומי. הן
עירומות בפלג גופן העליון ושדיהן מוצנעים במחרוזות צבעוניות, שמספרן יכול להגיע עד
מאה. המחרוזות נחשבות לרכושה החשוב ביותר של האישה, והן עוברות בירושה
מאם לבתה. על צווארן הן עונדות בין שמונה לעשר קשתות אלומיניום הנקראות
קהגאלה, ועל ראשן הקירח מחרוזות צפופות היוצרות כעין כיפה. הידיים מקושטות
בצמידים הנקראים סונגרי.
מקור לבוש החרוזים של נשות הבונדה וראשן המגולח, הוא קללה שהטילה עליהן
האלה סיטה, אשתו של האל ראמה. לפי האגדה, צחקו נשות השבט על סיטה כשראו
אותה מתרחצת עירומה בנהר. האלה נעלבה וקיללה אותן שיישארו עירומות תמיד
ושראשן יגולח, כדי שכפי שהן צחקו עליה, יצחקו עליהן כולם. היא הוסיפה והזהירה שכל
ניסיון לסטות מהמנהג הזה יביא למחלה, לאובדן יבול ובעלי חיים, להרס הכפר ואפילו
למותם של בני המשפחה. האמונה בקללה עתיקה זו רווחת גם היום, והנשים נזהרות שלא לשנות את לבושן.
מוסד הנישואין בקרב הבונדה נועד למטרה אחת - לדאוג לכלכלת האישה לעת זקנתה.
האשה לוקחת לה לבעל ילד צעיר ממנה בעשר עד 15 שנים ומטפלת בו מתוך הבנה
שכאשר תזדקן ותגיע לגיל ארבעים לערך, הוא יפרנס אותה. מנהג הנישואין של
הבונדה מעודד פער גילאים של 15 שנים בין בני הזוג, והזוג המיטבי הוא זה שבין אשה
בת 25 לילד בן 10. את ההולדה מקיימת האשה עם בן זוגה הצעיר או עם גברים לפי
בחירתה, בדרך כלל עם אביו של הנער או בני משפחה אחרים של בן זוגה.
המפגש עם בני הבונדה היווה את שיאו של המפגש שלנו עם השבטים. מכאן התחלנו
לחזור על עקבותינו במורד הרי הגת, בדרכנו לשפלה ולחופיו הלבנים של מפרץ בנגל, כשאנו חוזרים ומגלים מחדש את הרעש, הריחות, אי הסדר והצבעוניות - מראותיה האופייניים של הודו.
המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
