חיים יבשים באוזבקיסטן: ביקור בימה שהפכה לבור
ימת אראל באוזבקיסטן היתה בעבר מאגר מים ענק ומשגשג אך חמדנות האדם הביאה להטיית הנחלים ממנה ולייבושה. רואי בר שדה יצא לבקר את הסירות שנותרו מיותמות על הקרקעית היבשה
המקום הוא עדות חיה לאחד מהאסונות הסביבתיים הגדולים ביותר של המאה ה-20, אשר למרבה הפליאה (או שלא) נגרם עקב התנהלות לקויה וחמדנות יתר של בני האדם. ימת אראל, הממוקמת בין אוזבקיסטן מדרום וקזחסטן מצפון, נחשבה בעבר לימה הרביעית בגודלה בעולם, אך בשנות ה-60 של המאה-20, החליטו קברניטי השלטון הסובייטי במוסקבה, אשר באותה תקופה היו אוזבקיסטן וקזחסטן תחת כיבושם, להטות את אפיקי נהרות האמו דריה (Amu darya) והסיר דריה ( Syr darya) אשר נשפכו לימה, על מנת להשקות שטחים מדבריים נרחבים במטרה להשמישם כמקום גידול של פירות, אורז ובעיקר – כותנה.
אפשר לומר שמטרתם הושגה בהצלחה. עד ימינו אלה נחשבת אוזבקיסטן לאחת מיצואניות הכותנה המובילות בעולם. אך בעוד שמטרתם המסחרית הוגשמה, גרמה החלטת הקברניטים הסובייטים תוך תקופה של קצת מעל ל-20 שנה, לייבוש של כ-60% משטח הימה וכ-80% מנפחה. הדבר גרם להרס המערכת האקולוגית המיוחדת אשר אפיינה בעבר את האזור.
עיירות הדייג העשירות אשר שכנו בעבר לחופי הימה ושלחו את תוצרתם לכל רחבי ברית המועצות, הפכו לעיירות רפאים עניות התלויות באופן מלא בסיוע ממשלתי כתנאי להישרדותן.
מחקרים מראים שניסויים בנשק ביולוגי, בדשנים ובחומרים מסוכנים אחרים אשר בוצעו בימה עד לסוף תקופת השלטון הסובייטי תרמו גם הם לשיבוש המערכת האקולוגית באזור. הקיץ הפך לחם יותר והחורף
מרבית התושבים סביב הימה הם קזחים וקרקלפקים (Karakalpak) – עם של נוודים ודייגים לשעבר, הנאבק לגבש זהות פוליטית לאחר שנים של קולקטיביזציה סובייטית ודיכוי מצד הרוב האוזבקי במדינה. רובם עזבו ואף עוזבים את האזור מדי שנה.
השכמתי קום לעזוב את חיווה. עשיתי את דרכי למוינאק (Moynak), כיום עיירה מאובקת וכמעט שוממת, אך בעברה עיירת דייג משגשגת הנמצאת בחבל הארץ בעל השם הקשה להיגוי קרקלפקסטאן" (Karakalpakstn), ביחד עם שותפיי למסע: שני צעירים אוסטרים משעשעים מווינה, ונהגנו האוזבקי, החייכן והאדיב.
נסענו בחבל חורזם (Xorazm) האוזבקי, לאורך הגבול המדברי עם טורקמניסטן – המדינה בעלת השלטון הריכוזי ביותר במרכז אסיה. במהלך הדרך, כמעט בכל חצי שעה נתקלנו במחסומי משטרה לבדיקת דרכונים. מאז תחילת שנות ה-90 ידעה אוזבקיסטן מספר לא מבוטל של התקפות טרור מצד "התנועה האסלאמית האוזבקית", ולפיכך המשטרה המקומית נמצאת תמיד בכוננות עליונה. כמו-כן, מאז המהומות בעיר אנדיג'אן (Andijan) שבעמק פרגנה (Fergana) בשנת 2005, בהם כוחות הביטחון האוזבקים דיכאו ביד קשה מפגינים מן האופוזיציה האיסלאמית, הידק שלטונו הריכוזי של הנשיא איסלאם קארימוב – השולט במדינה ביד רמה מאז קבלת עצמאותה – את אחיזתו במושכות השלטון במדינה. מחסומי הדרכים שראינו מהווים רק הוכחה אחת מני רבות לכך.
נפרדנו לשלום מעוד מחסום משטרתי מזדמן וגם מחבל חורזם. נכנסו לתוך מחוז קרקלפקסטאן המאוכלס ברובו בקרקלפקים, יושביו המקוריים, וכן באוזבקים ובקזחים. מיד הבחנתי בתווי הפנים של המקומיים: בשונה ממבנה הפנים האוזבקי, המזכיר יותר פנים טורקיים, תווי הפנים הקרקלפקים, דומים יותר לפנים המונגוליים – רמז נוסף לעברם הנוודי של תושבי מחוז זה.
בעוד שבקילומטרים הראשונים של החבל ניתן היה לראות ישובים חקלאיים, ככל שהתקרבנו לאזור ימת אראל, כך תווי הנוף והשטח הפכו שוממים ומדכאים יותר. עצרנו לאכול ארוחת צהריים בפונדק של נהגי משאיות חמורי סבר. נהגנו האוזבקי פנה אלי ברוסית ואמר: "רואי, אתה חייב לנסות את המאכל הלאומי הקרקלפקי – בשר כבש מטוגן בשמן עמוק". הגבתי בחשדנות, אך הבנתי שאין דרך לצאת מזה. בעודי מנסה בבחילה מתגברת לאכול את חתיכות הבשר, או ליתר דיוק חתיכות השומן נוטפות השמן, הביטו לעברי בחיוך שותפי האוסטרים ואמרו "נראה לנו שנזמין את הפלוב" (Plov) – אורז מטוגן – המאכל הלאומי האוזבקי. כנראה שגם קרינבור ותיק ממני היה מתמודד בקושי רב עם המנה שהזמנתי.
בעודי מנסה לעכל את הבשר המוזר שאכלתי, הבחנתי לאורך הנסיעה באוטובוסים סובייטים מיושנים ורעועים המשמשים אמצעי תחבורה ציבורית לתושבי החבל. אוטובוסים כאלה לא נראו באף מקום במהלך ביקורי באוזבקיסטן, למעט בקרקלפקסטאן. החבל הינו אחד האזורים העניים ביותר באוזבקיסטן, ולהוציא את הבירה המחוזית נוקוס (Nukus), הנהנית מתמיכה ממשלתית רחבה, מרבית כפרי ועיירות החבל סובלים מעוני גדול ונמצאים בתהליך של גסיסה כלכלית מתמשכת.
מספר קילומטרים לפני הכניסה למוינאק נתקלנו באגמון קטן. שני ילדים קרקלפקים סיפרו לנו שאפשר למצוא שם דגים. האגמון הזה הוא רק זכר עלוב לימה הענקית אשר שכנה פה בעבר.
על שלט הכניסה של העיירה מוינאק מצויר דג, סמל העיירה המהווה רמז לטרגדיה אשר חוותה ועדיין חווה. בעברה התבססה כלכלת העיירה על שימורי הדגים שמהם נהנו כל תושבי ברית המועצות לשעבר. נסענו לגבעה אשר ממנה ניתן לצפות אל עבר מדבר מדכא ואין סופי שהיה בעבר חלק מן הימה. בתוך המדבר השומם הזה שוכנות מספר ספינות דיג וסיור מחלידות שנשארו כתזכורת עצובה לעברו של המקום. הממשלה האוזבקית הקימה במקום אנדרטה עם מפת לווין של האזור – הימה כל כך התרחקה שדרושה נסיעה של 6-7 שעות בג'יפ ממוינאק על מנת לזכות לראותה.
התחנה הבאה, מפעל שימורי הדגים השומם. בעבר סמל גאוותה של העיירה וכיום סמל כאבה. ציורי התעמולה הסובייטית המדגימים לפועלי המפעל איך לארוז נכון את שימורי הדגים עדיין קיימים במקום. בעודנו עומדים נפעמים מהמפעל הנטוש ועצום הממדים, התקרב אלינו בצעקות אזרח מקומי שביקש אותנו לעזוב את המקום במהירות. לשאלתנו "מדוע?" הוא ענה: "זהו שטח ממשלתי סגור", וסיפר שהמפעל הפסיק רשמית את עבודתו בשנת 1995 עקב מיעוט הדגה.
לאחר הביקור במפעל נסענו לכיכר העיירה. נכנסו לבר/קיוסק אפלולי כדי לקנות שתייה. במקום ישבו גברים מבוגרים, שתויים מוודקה זולה, על פניהם מבטים זעופים. הזדהיתי לגמרי עם מבטיהם – כיצד אני הייתי מרגיש אם מישהו זר היה מגיע לצפות בטרגדיה אשר ממנה סבלתי ועודני סובל?
נהגנו סיפר לנו שעקב האבטלה הגבוהה, לגברים המקומיים נותרו שתי אפשרויות: הגירה או אבטלה. לכן יותר ויותר מתושביי העיירה מחפשים את מזלם בקזחסטן השכנה, אליה מרגישים קרובים בהרבה מבחינה אתנית מאשר לאוזבקיסטן.
מחוץ לבר האפלולי עמדו מספר נשים זקנות ועניות שמכרו דגים. על פי הריח אשר נדף מהדגים ניתן היה לקבוע בוודאות שלא היו טריים. עיניהן הנוגות של מוכרות הדגים המקומיות היוו לי חותם עצוב לביקור בימת העצבות.
הכתבה באדיבות חברת "עולם אחר"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם