חוויית סיני: מילה שלי נגד מילה שלהם
גתית פרחאן נסעה לסיני בפעם הראשונה, התפעמה מיופיו של הים, הפכה את אוסמה למשגיח כשרות, ושמעה מחסן מדוע לא יתנגד למילת הדגדגן שיעברו בנותיו. יומן עדכני מחופי חצי האי
כבר שנים אני מפלרטטת עם הרעיון לנסוע לסיני, שבו מעולם לא הייתי. עושה רושם שזה מתאים לי, אבל בכל פעם שאני מתכוונת לנסוע צצות ועולות ההתראות. הפעם החלטתי שמספיק. אני צריכה חופש מהסוג שמאפשר לדברים לקרות, וזה נראה לי בדיוק זה. סיכונים יש בכל מקום.
אחרי התלבטויות שונות, לאחר שנועצתי עם חברים יודעי דבר שפוקדים את חופי סיני לעיתים תכופות, עם מספר הטלפון של אוסמה הבדואי בסלולרי, ולאחר שנערכה איתו שיחה מקדימה על כך שעליו לדאוג לשתי בחורות מקסימות, שאחת מהן שומרת כשרות והולכת לשגע לו את הראש ואת המטבח, כשברקע הכרזותיה של שותפתי למסע שאני לא צריכה להביא איתי שום דבר מיוחד - הזמנו כרטיסים לאוטובוס לאילת.
בעודנו עולות לאוטובוס גילינו לתדהמתנו שזכינו במקומות האהובים על כל תלמידי בית הספר באשר הם, כאשר הם יוצאים לטיול שנתי, אך קצת פחות על ידנו - הספסל האחורי. בסוג של השגחה פרטית נתקלנו באותו ספסל בבני עשרה עם תסרוקות מוזרות, שתהו אם נואיל לשבת בזוג המקומות האפרורי שבו היו הם אמורים לשבת. אז נחתה עלינו ההכרה- הקב"ה אוהב אותנו, ואם כך הדבר, הרי שהמסע כולו יסתייע בעזרת שמים, ואנו נחזור לביתנו בריאות ושלמות.
למעבר הגבול הגענו מלוות על ידי בחור ובחורה אוסטרלים יהודים פחות או יותר, ולמרות הדימיון הקל שבין יציאה זו מהארץ ליציאות אחרות, הרי שצפו ועלו לפנינו מספר הבדלים. באופן מוזר התבקשנו לשלם על כך שאנו עוזבות את הארץ. בנוסף, חברתנו החדשה, הבחורה האוסטרלית, עוקבה על ידי ילדת-בדיקות-דרכונים לאור העובדה שעלתה לארץ וטרם הוציאה דרכון ישראלי.
רוח השעשוע הטובה שעימה הגענו לעמדת הבדיקה, ושבה ניסינו להדביק את חברתנו החדשה לא השפיעו על כלל על ילדת-הבודקים. היא נזפה בנו, איימה עלינו, וייתרה מזאת - הלשינה עלינו לשוטרת, שבאה לפתור את הפלונטר. סוג של חוויה צבאית, ולא של טיול לחו"ל. אך הפער הגדול ביותר שהכה בנו היה הדיוטי פרי, או היעדרו של דיוטי פרי בצורתו המוכרת לנו, וכן העובדה שהמחירים בו היו גבוהים האלה שברוב החנויות בישראל.
יצאנו משטח מעבר הגבול. לאור הבירורים לקראת המסע הכריזה השותפה: לא משלמים על המונית יותר מ-40 לירות לאחת! אך באותו רגע עטו רצו לעברנו גברים, שמיהרו להוריד מאתנו את התיקים, ולהעלות אותם לגג של רכב המלא ב-14 ישראלים
בעודנו ישובות, סרדיניות ממושמעות שכמונו, ומתחברות לשאר הנוכחים כמו שרק ישראלים בחו"ל יודעים לעשות, עבר הנהג ביננו, וביקש לרשום את שמותינו. בטרם הספיקו כל יושבי הרכב לרשום את שמותיהם, נדרשנו להחזיר את הרשימה במהירות, והדבר עורר בנו חרדה קלה, שכן במקרה שיהיה צורך בזיהוי גופות, שמותינו לא יופיעו ברשומות. גל של צחקוקים נבוכים עבר ברכב בעקבות הערה זו, וסתם את הגולל על כל הדיבורים המודאגים שקדמו לנסיעה. זהו, עכשיו אנחנו פה, אז בואו נעשה חיים.
פעם ראשונה בסיני. אנחנו נוסעים לאורך רצועת חוף של ים בצבע טורקיז מזמין, לאורכה מבנים רבים בשלבים שונים של גימור - חלקם נראים כאתרי בניה, וחלקם כארמונות מסיפורי אלאדין. מה שמשותף לרובם הוא שהם עושים רושם של עזובים. נראה שהתיירים זנחו את חופי סיני בשנים האחרונות וגל גדול של פיתוח נקטע באיבו.
יעדנו היא רצועת החוף "ביר סוור", המחולקת חופים חופים כמו פנינים במחרוזת, כל חוף כמעט זהה לאלה שלצידיו. כמעט כל ישראלי שחוזר לסיני שב לאותו חוף בו שהה בעבר, וזאת בגלל הבדואים שאירחו אותו אז, שהם "הנחמדים ביותר והכי אחי". אחד ההבדלים המשמעותיים בין החופים, כפי שציינה ודרשה לפני כן השותפה, הוא הגישה למים, שכן לאורך חופו של 'ביר סוור' יושבת שונית אלמוגים, המונעת את הכניסה הרגלית אל הים הגדול.
בחוף "שלנו", הרי הוא "סוור-קווין", ישנה גישה נוחה, וכך אישרה השותפה חוף זה. הגענו אל החוף וחיכינו לקבלת הפנים. היא הסתכמה בכך שהושיבו אותנו במסעדה, נתנו לנו תה מעולה, וציוו עלינו לחכות, עד שיסיימו לנקות את החושה. אוסמה מושיענו היה בינתיים במטבח. מתברר שבמהלך השנתיים האחרונות לא פקדו את חופי סיני תיירים רבים, והשנה נפתחו פתאום ארובות הגבול והשפריצו שפע תיירים, אותם היה צורך לשכן ולהאכיל. מכיוון שכך, היו עובדי החוף עסוקים מעל ומעבר.
בינתיים הלכנו לסיור בחוף. ראשית - השירותים. אני מודה שלא חשבתי על כך שחושה לא באה עם שירותים צמודים, ולכן ניגשתי אל המבנה הציבורי בחשש רב. להפתעתי הרבה גיליתי כי השירותים והמקלחות סבירים בהחלט. נקי, יש מספיק תאים, ואפילו בול קליעה (או "אינדיאן סטייל") לטובת השותפה ("יותר הגייני, יותר מותאם לצורכי הגוף"). נקודה מפתיעה היתה היעדרותו המוחלטת של נייר הטואלט, והעובדה שכל המים שזורמים בברזים הינם מי ים.
המשך הסיור כלל בחינה של אביזרי החוף הפזורים לאורכו. מיטות שיזוף, ערסלים, מתחם רביצה פתוח ומקורה, שולחנות וכסאות מקש - התפאורה המושלמת לחופשת רביצה. לבסוף הגענו אל החושה. ושמחנו לגלות סוג של חדר קטן ונעים שיש בו תאורה וכילות. הגענו הביתה.
אחרי שהתמקמנו, חזרנו למרחב הציבורי המרכזי (אינסוף מזרונים, כריות ושולחנות נמוכים) שמשמש כמקום לאוכל, לשירה בציבור או חפלה (ההגדרה תלויה בצופה), לקריאה או לכל שימוש אחר. זהו גם המקום האידיאלי להכיר חברים חדשים ולהשתעשע איתם לעת ערב. כשדמיינתי לי את החופשה הקסומה בסיני פנטזתי על מוסיקה, על ג'מים לתוך הלילה, ואנשים שמתחברים בשפת המוסיקה וללא מילים. ואכן, בערב הראשון לבואנו נערכה חפלה חגיגית שבה ניגנו יחדיו בדואים עטויי ג'לביות לצד ישראלים בבגדי ים שתופפו במרץ על הדרבוקה. הייתי מבסוטית. הדבר היחיד שמנע את אושרי השלם היו היתושים. ואלו יתושים היו אלה - קטנים, רבים ומציקים. ניסיתי להתגונן בכל הדרכים הידועות והנגישות לי, ובעיקר קיללתי את השותפה שטענה, כזכור, עוד בארץ ש"לא צריך להביא כלום".
מחוץ להגדרת ה 'לא צריך להביא כלום' ישבו הצרכים הדתיים שלי, להלן כשרות. מאחר והנני מהמקפידים בעניין זה, לקחתי אחריות. הבאתי איתי מבעוד מועד כלים, ויידעתי את הגורמים הרלוונטיים על כך שאני הולכת להיכנס למטבח של המסעדה. וכך היה. בבוקר המחרת שינסתי מותניים, לקחתי את המחבת, והלכתי להכין לי חביתה כשרה למהדרין. זו היתה הפתיחה ליום שחלקים נרחבים ממנו ביליתי במטבח, שכן "'כל הטורח בערב שבת..", והיה זה ערב שבת.
אני חושבת שההתנהלות המטבחית של חבורת הגברים הבדואים שבראשם אוסמה ומוסא קצת השתנתה בעקבות כניסתן של שתי עלמות החן למטבח. יותר מכך, זרעו חוקי הדת היהודית (באופן בו פורשו ע"י ההלכה היהודית ועל ידי כמתווכת) בלבול, חוסר בהירות ושעשוע בקרב המקומיים. קשה היה להם להבין את האופן בו הם צריכים לתמוך בי במהלך יום הבישולים ובמהלך השבת עצמה. מדוע ניתן לחתוך עגבניה בסכין שלהם, אך לא בצל? מדוע לאחר שטרחתי והכנתי עוגיות (בתוך נייר כסף) הן נפסלו לאכילה מכיוון שבדקו את מוכנותן בעזרת מזלג? מדוע אני אוכלת טחינה בצלחת שלהם, אך לא אורז שבושל בכלים שלי? וכן הלאה. בקיצור, אוסמה ומוסא אינם זכאים עדיין לתעודת משגיח כשרות, אך הם בהחלט יודעים היום הלכה או שתיים.
רוב רובן של השיחות (שתפסו את רוב רובו של הזמן) נסובו על ענייני גברים וזוגיות. בדומה להתרשמותי בטיול להודו, גם כאן גיליתי שהזן הנשי הוא זן נפלא. אנחנו חכמות יותר, נחמדות יותר, משעשעות יותר וכיף אתנו יותר. כך קרה שאת רוב הזמן בילינו עם נשים. אבל ערב אחד, בעודנו אוכלות את ארוחת הערב שלנו, התיישב לידנו חסן. חסן הוא איש מקסים. הוא זה שקיבל את פנינו ודאג לכל מחסורנו וכבר לפני השיחה הזאת, ישבנו וקראנו יחד בתנ"ך את סיפור הגר וישמעאל בעוד הוא מספר לי את הסיפור המקביל כפי שהוא מופיע בקוראן, ודיברנו קצת על ישראל וקצת על משפחתו.
הוא נשוי ואב לששה ילדים ומשפחתו מתגוררת באזור רפיח. למעשה, הזהות שלו, לפחות בחלקה, היא זהות פלסטינית. אינני יודעת באיזו נקודה הפכה השיחה להיות פוליטית, נושא רגיש לנו ולהם, אך עם זאת כך קרה. הועלו טענות, הכאב שלנו, הכאב שלהם, עופרת יצוקה, שדרות. הדיון היה קשה ומעניין ומתורבת ופתוח ואכפתי, כמו שאנשים שאכפת להם אחד מהשני יכולים לקיים. מה שהדהים אותי בשיחה היה, שחרף העובדה שחסן מכיר מאות אם לא אלפי ישראלים, שאת כולם (פחות או יותר) הוא מחבב ותופס כ'אנשים טובים', הרי שכשהוא מדבר על ה'יהודים' וה'ישראלים' הוא מדבר על קבוצה של אנשים רעים, כובשים חסרי לב שרוצחים ילדים קטנים, עד כדי כך שכשבנו אהובו בן השמונה מבקש שייקנו לו רובה צעצוע על מנת שיוכל להלחם ביהודים, הוא לא מתנגד. שתי תפיסות אלה מצליחות לדור אצלו בכפיפה אחת, וזאת למרות שהאנשים הצעירים היושבים ומסתלבטים אצלו בחוף הם אותם אנשים שמשרתים בצבא שאותו הוא כה שולל. בנקודה זו בשיחה חשנו שהגענו למבוי סתום, וחסן אמר "אום כולתום". מתברר שזוהי מילת קוד לכך שמספיק לדבר פוליטיקה והגיע הזמן לעבור לנושא אחר, וכך עשינו.
עברנו לדבר על נושא שצפינו שיהיה קליל יותר - משפחתו של חסן. עוד קודם לכן הבנתי, שבשונה מאופן הלבוש המקובל בחוף, אשתו של חסן מכוסה מכף רגל ועד ראש, כולל הראש. לשאלתי לפשר העניין ענה חסן שלעולם לא היה מביא אותה או את ילדיו לחוף. השיחה נסובה על ריבוי נשים, וחסן סיפר שלא מזמן שקל לקחת אישה נוספת. הוא ציין כסיבה לכך את העובדה שאשתו עברה מילת-נשים (כריתת הדגדגן). צמרמורת עברה בעמוד השידרה שלי כשהוא אמר זאת בפשטות וללא התרגשות מיוחדת. השיחה הפכה טעונה לא פחות מהשיחה הקודמת, כשציין חסן שכנראה גם בנותיו עברו או יעברו את הטקס, וזאת על אף העובדה שהוא אינו חושב שהן או בני זוגן לעתיד ישמחו על כך, וכן כי הוא אינו מעורב, יודע או נדרש להביע עמדה בנושא זה, כי העניין כולו מתבצע על ידי נשים.
ישבנו שם, שתי נשים צעירות שכל החיים פתוחים בפניהן, שמה שמקשה עלינו הוא עודף האפשרויות והיותן בלתי מוגבלות, אל מול מישהו מעולם אחר, שבו נעשים מעשים שמטרתם הוא למנוע מנשים אושר ותענוג. עולם שבו נשים הן משהו שיש לשלוט בו, ושבו הנשים עצמן מאמצות תפיסה זו. המשכנו לשוחח בלהט רב על גורלן של בנותיו ועל כוחה של מסורת, וכששבנו לחושתינו תהינו האם יהיה אפשר אי פעם לגשר על הפערים.
השעות והימים עברו להם בעצלתיים, במשחקי קלפים, שירה מסביב למדורה או סתם מסביב לזה עם הגיטרה, עם סיגריה שעוברת מיד ליד, היכרויות עם אנשים שהופכים להיות החברים הכי טובים ונעלמים בחזרה לישראל אחרי שעתיים, ושתיית הרבה מיץ גויאבה. הבילוי המועדף התגלה כשכיבה על מזרון ים תוך כדי המהום בלתי פוסק, ותזכורת למרוח קרם שיזוף מפעם לפעם. החוף שלנו התעצב כחוף קומונלי למדי, לפחות בענייני מזרוני הים, שהפכו רכוש משותף. רק מדי פעם הופרעה נורמה זו על ידי אחד מבעליהם החוקיים של המזרונים, שבהתאם לאופיים גלגלו את האדם שרבץ על המזרון שלהם לתוך המים, או חיכו בסבלנות בחוף עד שזה האחרון ישים לב לעניין שהם מגלים ברכושם. הגדילו לעשות בטיפוח הפינוק על המזרון זוג, שהצליחו להכניס ג'ויינט דולק למים ולעשן אותו בעודם מתמכרים לשמש ולגלים.
את היום האחרון הכרזתי שאני מבלה בים, ואכן ניצלתי כל שנייה בו כדי ליהנות מהתענוג שיש לסיני להציע. בעודי עורכת השוואה קטנה במוחי בין הודו לסיני גיליתי שאחד ההבדלים הרציניים הוא, שזאת חופשה קטנה. היא לא דורשת התארגנות ולא זמן והתאקלמות. היא פשוטה ונעימה, מעניינת, לא מפחידה ומאפשרת, והיא מומלצת בחום, גם כמה פעמים בשנה, לטובת שלוות הנפש.
היתה לכם חוויית טיול מיוחדת? יש לכם זווית ראייה קצת אחרת?
כתבו לנו ל- tourism@nrg.co.il . הכתבות הטובות יפורסמו בערוץ התיירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
