ביירות הלוהטת: עיר האורות בארץ החיזבאללה
אם הכל יהיה בסדר, טפו טפו, לבנון תחזור להיות שווייץ של המזרח התיכון, עם המועדונים הכי שווים באזור, האנשים הכי יפים והתחבורה הכי מטורללת. קרול אדוואלדר נסעה לטייל בין ארץ חיזבאללה לחופים הקסומים
אבל כפי שאנחנו מגלות מהר מאוד, הרמזור לא ממש עושה רושם. חלק עוצרים, חלק לא. פתרון לבנוני אופייני: תעשי מה שבא לך, קחי בחשבון שמישהו יכול להתנגש בך. הקוקטייל הביירותי האופייני של הרפתקאות וריגושים, עם נגיעות קלילות של מוות פתאומי.
לפני 14 שנה כתבנו אנה ואני את מדריך התיירים הראשון שאחרי מלחמת האזרחים. מאז לבנון היא חלק מחיינו, קצת כמו אקס פסיכוטי שאת חוששת שיחנוק אותך בשנתך. אבל כיף לחזור. אנחנו נוסעות לאורך החוף ובמרכז העיר המשופצת. במרטיר'ס סקוור, הגראונד זירו של ביירות, הנקודה הדרומית ביותר של הקו הירוק הישן שהפריד בין מערב ביירות המוסלמית למזרח ביירות הנוצרית, אנחנו מתלהבות למראה מגה־סטור של וירג'ין וכמעט מתעלפות למראה סניף של דנקן דונטס. אנחנו נרגעות למראה ההולידיי אין המגושם, מנוקב מכדורים ומלא מכתשים מפצצות, שעדיין עומד שם, מוזנח ונטוש כתמיד.
היא יפהפייה, ביירות. יפהפייה ומכוערת והרוסה וזוהרת ובלתי יציבה ומלהיבה וקצת פסיכית. היא אליזבט טיילור של המזרח התיכון. בתנאי שאת המילה "אלכוהול" תחליפו ב"ישראל" ואת הביטוי "סדרת מערכות נישואים כושלות" ב־15" שנים של מלחמת אזרחים." כבר למדתי לא לשפוט לפי מראה חיצוני. וביירות, לידיעתכם, חזרה. שוב. והיא פורחת. שוב. ה"ניו יורק טיימס" כבר הכריז השנה
כבר 14 שנה אני מספרת לאנשים כמה לבנון נפלאה. כמה אדירים הריה, כמה נפלא האוכל, כמה לבביים תושביה. בתקופות מסוימות אפילו האמינו לי. עד ששמעו חדשות. חדשות תמיד יש בלבנון: ב־,2005 כשראש הממשלה רפיק חרירי נהרג במכונית תופת; ב־,2006 כשישראל הפציצה את המדינה במשך חודש; ובחורף 2008 כשלוחמי חיזבאללה יצאו לרחובות. האם ייתכן שדיווחים על השחר החדש יהיו אמיתיים הפעם? אני מקווה שכן, באמת, אבל אני חוששת מעין הרע. אני לא היחידה. כשאני מדברת עם נמה אבוזייד, המוציא לאור של "טיים אאוט" ביירות, הוא מתחיל לספר לי על תחזיות שיא לקיץ הקרוב, אבל ממהר לסייג: "זאת אומרת, אם הכל יישאר ככה. תמיד צריך להגיד את זה בלבנון."
הוא מדבר מניסיון: את "טיים אאוט" הוא התחיל להדפיס באביב .2006 ואז התחילה ההפצצה הישראלית. "זה היה הלם, במיוחד לצעירים. המלחמה הייתה משהו שהוריהם דיברו עליו. הם מעולם לא חוו אותה בעצמם."
אנחנו משוטטות בגמאייזה, שבתקופתי היה רובע עלוב, אבל היום הוא אופנתי, מלא בברים טרנדיים ורכבי שטר. משם אנחנו עולות במעלה הגבעה לבר סנטרל. אנחנו צריכות לעבור דרך בניין שנהרס מהפצצות ומוקף גדר תיל, עולות במעלית תעשייתית ומשם לתוך צינור מתכת שדפנותיו בצד אחד הוסרו כדי שניתן יהיה לצפות בקו הרקיע של ביירות. זה נראה כמו הבר הכי מדהים בעולם.
ביירות זוהרת בצורה בלתי אפשרית. והאנשים כל כך קוסמופוליטנים. חיי הלילה מתוחכמים. אין עוד מקום כזה במזרח התיכון. העיר מקבלת חיזוק מהגולה הלבנונית הגדולה, שאנשיה טסים בחזרה מלונדון, מפריז, מסידני ומלוס אנג'לס, יש בה סצינת גייז פורחת (אף שפורמלית הומוסקסואליות אינה חוקית,( עיתונות חופשית, וקוד אופנה אורבני שמכיל הכל, מחצאיות מיני זעירות ועד אבאיות באורך מלא וצעיפים.
חבר שלנו, ח'אלד, מופיע בג'יפ הכי חדש ומסיע אותנו ברחבי העיר. "זה הסקייבר," הוא אומר. "שמפניה קריסטל עולה שם עשרת אלפים דולר, והם מביאים את זה לשולחן עם זיקוקים, לוודא שכולם יודעים. וזה ווייטס, ככל הנראה מועדון הלילה הכי יוקרתי. רואות את המכוניות בחוץ? תסתכלו על הפרארי."
ההתפארות שלו לא מפתיעה אותנו. להשוויץ זה חלק מהדנ"א של לבנון. ח'אלד עונד את הרולקס הכי גדול שתראו אי פעם, או "ביטוח הנסיעות הלבנוני," כפי שנהג לכנות אותו. "אתה יכול למכור אותו בכל מקום בעולם."
ואלוהים, האוכל. מופת של המטבח המזרח תיכוני, עשוי מהמוצרים הכי טריים, מוגש בצורה יפהפייה ובשפע שכזה. "בלבנון," אומר ח'אלד, "יש לנו הכל. יש לנו את הים התיכון. יש לנו עתיקות. יש לנו."...
"קיצונים דתיים," אני משלימה אותו. "מיליציות חמושות."
"בדיוק. אם את רוצה קיצונים דתיים, יש לנו קיצונים דתיים. אם את רוצה הרים, יש לנו הרים. אם את רוצה תצוגות אופנה של הלבשה תחתונה על מדרונות הסקי של הר הלבנון, יש לנו גם את זה. יש לנו הכל. הכל."
אפילו ביירות לבדה מצליחה להיות הכל לכולם. אנחנו עוזבים את הברים הראוותניים ופונים דרומה, אבל מאבדים את דרכנו ומגיעים לחארת חרייק, השכונה שבה שכן מטה החיזבאללה שהוחרב ב־.2006 אנחנו נוסעים לאורך השדרה המלאה בדיוקנים של "קדושים" - תמונות של צעירים וצעירות עם מראה חולמני שהחזירו נשמתם לבורא. בלבנון מתגאים שאצלם אפשר לשחות ולעשות סקי באותו יום. אבל מה שיותר מדהים זה שכאן אפשר לשחות ולסייר בארץ החיזבאללה באותו יום.
אני פוגשת את גורדון קמפבל גריי על מרפסת הגג של מלונו לה גריי, ונראה שזה הולך להיות להיט בינלאומי. כמובן, אם הכל יישאר כפי שהוא, בעזרת השם, וכו' וכו.' מעניין לדעת איך תשפיע הקואליציה החדשה על עתיד לבנון. מעוכה בין ישראל לסוריה, עם מערכת שלטונית שמנסה למצוא את האיזון בין הזכויות של 17 דתות שונות, גורל לבנון תמיד נתון בידי הכוחות הפוליטיים הגדולים יותר במזרח התיכון.
"הפתיחה מתעכבת כבר שנים," נאנח גריי. "היינו קרובים מאוד לפתיחה כשהישראלים החלו להפציץ, ואחרי זה היה קשה להמשיך"."כולם הניחו שהוא יתייאש," אומר לי נמה אבוזייד. "זה מדהים שהוא לא." וכשאני חוזרת על הדברים בפני קמפבל גריי, הוא אומר: "כן, הייתי פשוט טיפש שלא חשבתי להרים ידיים." אבל כנראה שלא הייתה לו ברירה, כי נדמה שגריי מנהל עם לבנון רומן דומה לזה שאנה ואני מנהלות עם המדינה: הערצה משובצת ברגעים של זוועה מחרידה.
הוא הגיע לסופשבוע באמצע שנות התשעים והתאהב. "העיר הייתה כל כך יפה. כל כך יפה וכל כך מבולגנת. היו כל המחסומים האלה בדרכים, אבל הרגשת בטוח. והאנשים היו מדהימים. זו באמת העיר הכי מדהימה בעולם. לא מושלמת, אבל זה מה שמיוחד בה."
את העיר העתיקה שיפצו בצורה יפה במיוחד. אבל לא בכל מקום זה ככה. הורסים את האחוזות האחרונות ששרדו כדי לפנות מקום לגורדי שחקים. ועל גבל, עיר הנמל הפיניקית המקסימה, עם המצודה הצלבנית ונמל הדיג הפיניקי, פשוט העלו בולדוזרים כדי להקים קלאב צעקני כלשהו. אבל אין מה לעשות. גם השוחד והשחיתות הם חלק מלבנון, בדיוק כמו צליית ציפורי שיר ונסיעה מהירה ברוורס נגד כיוון התנועה - על השוליים.
זו ארץ יפהפייה, שהאלים בירכו אותה, אבל גם קיללו אותה. עכשיו, שבוע אחרי שחזרתי לאנגליה, ברור לי שביירות חזרה. וה"ניו יורק טיימס" צודק: היא צריכה להיות יעד התיירות מספר אחת. אם הכל בסדר, בעזרת השם, וכו' וכו.' או כמו שאנחנו אומרים, טפו טפו טפו.
נא להמתין לטעינת התגובות
