הבנאדם הוא גן חיות: איך לאלף את החיה שבאדם
אומרם מ. איבנהוב חושף: האדם הוא עולם קטן שכל בעלי החיים מתקיימים בתוכו ללא הרמוניה, בצורת אינסטינקטים, דחפים ותאוות. כדי להתקרב לאלוהים צריך לביית אותם
האדם הוא סינתזה של כל הקיים. אז אנא, אל תתפלאו לשמוע אותי אומר שהחיות גם הן נמצאות בתוכו. הן נמצאות בתת המודע, בצורה של אינסטינקטים, דחפים ונטיות. החיים האינסטינקטיביים והתאוותניים שלנו מוצגים באמצעות המון חיות שיש לנו אחריות לביית אותן על מנת שתתחלנה לעבוד, כפי שהדבר בוצע זה כבר עם הסוס, השור, הכלב, העז, החתול, הכבש, הגמל והפיל.
כאשר אדם וחוה חיו עדיין בגן עדן, הם חיו בהרמוניה ואחווה עם כל בעלי החיים, וגם החיות בינן לבין עצמן חיו יחדיו בשלווה. אך לאחר מכן האדם החליט האדם להקשיב לקולות אחרים וללכת בעקבות רצונות אחרים, המסומלים בספר בראשית בדמות הנחש, ואיבד את אורו ואת השפעתו על החיות. אז התרחשה התפלגות אמיתית אצלן: חלקן הלכו עם האדם ונשארו נאמנות לו, בעוד אחרות הכריזו עליו מלחמה משום שלא יכלו לסלוח לו על חטאו.
רוב האנשים אינם מקבלים את הרעיון הזה, משום שהם לא רואים כל קשר בין הטבע שלהם לבין הטבע של החיות. אך אוכל לומר לכם שמצבים פנימיים רבים שלנו, יש להם צורות של נמרים, חזירי-בר, תנינים, נחשים, קוברות, עקרבים, תמנונים - בעוד מצבים פנימיים אחרים דומים לציפורים והם מלאי רכות ועדינות. בתוכנו יש תזמורת יער על כל גווניה. אם אתם חושבים שהחיות הפרהיסטוריות, כמו הדינוזאורים ודומיהם נעלמו, אתם טועים: הם עדיין בתוכנו. אתם אומרים: "אבל אין אצלנו כל-כך הרבה מקום!", נכון. אבל הם אצלנו, באופיין ובמהות הביטוי שלהן.
בוודאי שמתם לב לכך שללא קשר לצד הפיזי, לכל חיה יש איכות המיוחדת לה. בהקשר לארנבת לא מדברים על יכולות האכילה שלה, אלא על אוזניה הגדולות ואופייה הפחדני. על הזאב לא אומרים שיש לו צוואר עבה ויכולת לעבור מרחקים גדולים, אלא מדברים על אינסטינקט הרצח שלו: כשהוא רעב ומצליח לחדור לדיר כבשים, הוא לא מסתפק בהריגת כבשה אחת בלבד, שתספק את רעבונו, הוא חונק כמה מהן. האריה מאופיין בגאוותו ובהעזתו; הנמר באכזריותו; הנשר בראייה חדה ובאהבתו לגבהים; החזיר בלכלוך; הכלב בנאמנות; השה ברכותו. החתול בעצמאותו ובגמישותו. השור בסבלנותו; הגמל בהסתפקותו במעט; התרנגול בקרבותיו.
החיות מצויות בתוכנו באיכויותיהן או בחולשותיהן. אפשר לומר גם שיש אנשים בעלי פנים המזכירים לנו פרצופים של חיות. התבוננו היטב, ותגלו כמה איכויות של חיות יש בתוככם: תגלו שרגש כזה או אחר הוא אריה ורגש אחר הוא עקרב. המחשבות מותאמות לעולם הכנפיים ויש אנלוגיה בינן לבין הציפורים, בעוד הרגשות חובקים תחום רחב ביותר: זוחלים, הולכי-על-ארבע, אנשים, אך גם חד-תאיים, תולעים ורוחות שלא התגלגלו.
מכל השבטים והאוכלוסיות שהתקיימו כאן, דבר לא נעלם. הכול חי ומתקיים באדם, אך אתם מתקשים להבין באיזה אופן ובאיזה מצב חומרי הצורות הללו מתקיימות כאן. הכול קיים בישות האנושית: ההרים, האגמים, הנהרות, האוקיאנוסים, הביצות, העצים,
מהו תפקיד האדם? משימתו לאלף הכול, להביא הרמוניה, להיות שלם עם עצמו ועם כל המרכיבים הללו שבתוכו. כך שחיות הטרף תהיינה מאולפות כחיות הבית ותעבודנה למענו. זהו האינטרס שלו. לבני האדם יש תפקיד עצום בבריאה, אך הם שכחו אותו משום שהתרחקו ממקור המקורות. הם שכחו מהי מטרתם, ובמקום לחנך את החיות שבתוכם הם מתנהגים כמו חיות: הם קורעים וטורפים זה את זה. יש מרכיבים אנושיים לא רעים, כמו הבגדים, התפאורות, הבתים, כמה ספרים מעולים, כמה יצירות אמנות בלתי נשכחות, והם מעידים שיש כאן תרבות.
אך החיים הפנימיים, כאן אין הרבה תהילה! הם מלאים נהמות של כל מיני חיות אכזריות, המטילות אימה סביבן: אלו אותם אינסטינקטים, אותו תאבון ואותה אכזריות. אז אל תחשבו שהאדם הצליח להסיר מתוכו את החיות. אך היות והוא לא רואה אותן, הוא לא חושב שהן מתקיימות במחשבותיו וברגשותיו. אך למרות זאת החיות קיימות שם! הקנאה, השנאה, שאיפת הנקם, אלה החיות שבתוכנו!
כעת, עבודתנו היא לאלפן כדי שתהיינה יותר חכמות, עד שתוכלנה לשרת אותנו. הכעס, היהירות, הכוח המיני, את כל אלה חייבים לאלף ולביית, על מנת שישרתו אותנו למען הטוב. מי שיודע לאלף את החיות הטורפות והאכזריות שחיות בתוכו יוכל לסמוך על העבודה שהן תגשנה לו, והודות להן יחיה בשפע.
הביטו וראו מה קורה בכמה כפרים, או בכמה ארצות פראיות. אם לא שומרים על הילדים, על בעלי הכנף, על הפרות והכבשים, חיות טרף מגיעות כדי להרוג ולטרוף אותם. באותה מידה אדם שלא יודע כיצד להגן על עצמו, הטורפים עלולים לבוא ולטרוף את ילדיו. ומיהם ילדיו? אלה הם הרגשות הטובים, המחשבות הטובות, ההשראות, ההתעלות שהוא הביא לעולמנו. ולאחר מכן הוא עוד שואל מדוע הוא עני, מסכן וחלש.
שאלת החיות באדם היא שאלה חשובה ביותר. כדי לשלוט בהן חייבים להיות חזקים מאוד, והכוח הזה יכול לבוא רק מן הטוהר והאהבה. בהודו, למשל, כמה סגפנים ויוגים החיים ביערות אינם חוששים מחיות הטרף המסתובבות סביבם ולא פוגעות בהם לרעה. החיות רגישות מאוד וחשות בהילה ובאור המוקרן מהאנשים האלה. לאנשים, להם כבר אין כל רגישות כזו, אבל לחיות יש ויש. לכן, כדי שהחיות הפנימיות תשמענה לנו, על האדם להגביר את האור, הטוהר והאהבה בתוכו, להתקרב יותר ויותר לאלוהים. ברגע שכזה החיות חשות שהאדם נעשה אדון לעצמו וגם עבורם, ולכן הן חייבות להישמע לו. בכל דרך אחרת, אתם יכולים לעשות מה שבא לכם, אך החיות לא תישמענה לכם.
לאלף ולביית את החיות הפנימיות שלכם, זו עבודה מכובדת וכדאי להתחיל בה, כי יש תועלת רבה בהצלחה לבצע זאת. אם נצליח לאלף את החיות הפנימיות, גם החיות החיצוניות תישמענה לנו. לא ניתן לאלף אחרים, אם לא הצלחת לאלף את עצמך תחילה.
כשהייתי תלמיד בתיכון בעיר ורנה, בבולגריה, יום אחד הגיע אלינו מאלף נחשים והציג בפנינו את יכולותיו. הוא לבש בגדים צהובים ונשא שקים עם כל מיני סוגים של נחשים, כולל ארסיים מאוד. הוא הוציא כמה מהם, הניח אותם על במה, והחל מתבונן בהם, בעיניים ממוקדות ביותר. מבטו היה מיוחד מאוד, והנחשים נסוגו מפניו. אנחנו התפעלנו מאוד ממעשיו אלה. אך זמן קצר לאחר מכן נודע לנו שהוא מת לאחר שאחד מנחשיו הכיש אותו. כנראה ברגע אחד לא השגיח עליהם כראוי. אילו הצליח להשגיח עליהם כראוי, לשלוט על כל תנוחותיהם, לשלוט בעצמו כראוי, ומעל לכל, אילו הצליח להקרין יותר אהבה, אשר בפניה משתחוות גם החיות האכזריות ביותר, ייתכן מאוד שלא היה מת מהכשת נחש.
ובכן, הניחו לכל אלה. בואו נשמור במחשבה את הרעיון שכל ממלכת הטבע קיימת בתוכנו: מערכת שלד העצמות שלנו תואמת לממלכת המינרלים; מערכת הזרימה תואמת לממלכת החיות; מערכת העצבים לממלכת האדם. לאחר מכן יש לנו מערכת הילתית, שהיא הרבה יותר עדינה מהמערכת העצבית, ומייצגת את הגבול שבין העולם האנושי לבין העולם המלאכי.
כל תורות החניכה מסכימות בנקודה זו: האדם הוא סיכום של כל הבריאה ולכן הוא "המיקרוקוסמוס" - ההשתקפות, או הסינתזה של "המקרוקוסמוס", היקום. הידע הזה מסביר מהי עבודת המורים: משום שהם מכירים את המיקרוקוסמוס שבתוכם, הם יודעים כיצד לחולל תנועה מסוימת בתוכם ולגעת בשמים. שהרי השמים קיימים בתוך האדם, אך לצערנו גם הגיהינום. כן, ככה זה, כל השדים גם הם כאן. משמח לדעת שכמה מהם משותקים, כבולים, מורדמים, וכמה כבר לא זזים יותר. אך אם מתחילים להזיז אותם, כפי שמזיזים לעתים נחשים, הם מייד מכישים אתכם. כדי שהנחש לא יסכן אותנו, יש לקרר אותו. כי בחום הוא מסוכן מאוד.
יש סוגים שונים של חום, ואחד מהם מיוחד ותואם את התעוררות הנחש. כוונתי לכוח המיני: כמה פעמים נעקצנו משום שחיממנו יתר על המידה את הנחש? לכן, המורים דואגים לקרר אותו מעט, כדי שלא יסכן אותם. עלינו להיות קרים מעט בתחום הזה, אך לשמר חום אחר, את חום הלב. וכיצד ניתן לחמם את הנחש? לא אני אלמד אתכם, אנשים יודעים זאת היטב: בשתיית אלכוהול, אפרודיזיאק או בהתנהגויות מסוימות, מילים מיוחדות, מבטים, ריח בושם, מוזיקה. כך הנחש מתעורר ודבר ראשון מכיש את הפזיז שהעיר אותו.
הנחש, הדרקון נמצא בתוכנו. אך גם היונה כאן, ואיכויותיה הפוכות מאלו של הנחש.
מתוך ספרו של אומרם מיכאל איבנהוב: "העבודה האלכימית או החיפוש אחר השלמות" בהוצאת פרוזבטה.למידע נוסף
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם