זה מה יש: האגו והפסיכותרפיה הקבלית
הפסיכותרפיה הקבלית טוענת כי דאגה אובססיבית דווקא מנפחת את האגו. וככל שהאדם חש יותר את קיומו העצמי, כך הוא הולך ונהיה יותר ויותר מודאג מהדברים שבעצם עוד אין לו
אין כמו ערב ראש חודש שבט כדי להתחיל לתהות קצת על העצים, האנשים ומה שביניהם. אפשר לדבר בהקשר זה על אקולוגיה, אפשר לדבר על כריתת יערות הגשם – ואפשר גם לדבר על פסיכולוגיה. כן, בהחלט, מההקבלה בין עצים לאנשים ("כי האדם עץ השדה") אפשר ללמוד גם כמה דברים עמוקים על הנפש האנושית.
הרי המילה "עץ" קשורה למילה "עצה", ומשום שיש קשר בין האדם לעץ ניתן להבין שיש מעין נביעה של עצה פנימית, התייעצות של האדם בינו לבין עצמו. מצד שני, ישנה התייעצות שבין אדם לחברו. שני הצדדים הכרחיים ליצירת ריפוי נפשי אמיתי.
בספר משלי נכתב: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" (יט, כא). הפסוק הזה מתאר שטף תודעתי, ריבוי מחשבות ובלבולים שלא מאפשרים לנו לדעת מה לעשות, לאן ללכת, במי לבחור ואם בכלל לבחור. לא יודעים שום דבר בגלל שבעצם יודעים יותר מדי – ובכל רגע יודעים משהו אחר. אבל מתוך ה"רבות מחשבות בלב איש" הללו יכולה לקום עצה, עצת ה', השראה גבוהה יותר. כיצד ניתן לשרטט פסיכותרפיה קבלית שתוביל לנביעת העצה הפנימית הזו?
יש עוד פסוק בספר משלי, שבו כתוב "בלב איש", שמתאר את המתרחש בתוך הלב: "דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה ודבר טוב ישמחנה" (יב, כה). במצב הזה עוד אין עצה בלבו של האיש – יש לאדם מתח, סטרס, איזושהי דאגה בנפש, והוא צריך להשפיל אותה, מלשון לשְׁחות. אך פירוש אחר אומר שעליו להסיח את הדאגה מדעתו, ופירוש שלישי אומר שעליו לשוחח עליה עם אחרים.
לכאורה אלו כיווני פעולה שונים, אבל לפי הבעל-שם-טוב מדובר בתהליך אחד. קודם כל ישנה הכנעה, כלומר השפלת הנפש מתוך הדאגה שצצה בקרבה. אין הכוונה להלקאה עצמית, אלא לדיכוי הדאגה והפחתת ממדיה. תיאורטית ניתן לעשות זאת על ידי הבנה שהדברים אינם רעים כפי שהם נראים, אלא שלרוב קשה להשתכנע
הדרך הבטוחה יותר להסרת הדאגה הנה עקיפה – נטרול האגו. בפסיכולוגיה המערבית נהוג לחשוב שדווקא היעדר ביטחון עצמי ואגו מופחת הנם המקור לחרדות ודאגות, ולכן רבים מהטיפולים מתמקדים בעוד ועוד מודעות וביטחון עצמיים. אך הפסיכותרפיה הקבלית טוענת את ההיפך: דאגה אובססיבית דווקא מנפחת את האגו, ואגו מנופח יוצר עוד יותר דאגות – שכן הוא ממקד את תשומת הלב של האדם בעצמו ויוצר יותר רצונות אנוכיים וחשש מפני אובדן מה שהוא חושב ששייך לו. ככל שהאדם חש יותר את קיומו העצמי, כך הוא הולך ומשתכנע שבאמת מגיעים לו כל מיני דברים ונהיה יותר ויותר מודאג מהדברים שבעצם עוד אין לו.
היבט שלילי נוסף של חיזוק המודעות העצמית והאגו הנו הפחתה, עד כדי אובדן מוחלט, של היכולת להכיר, להתייחס ולהתחבר לזולת. יכולת זו הנה קריטית במהלך הטיפול, שכן כפי שמלמדים חז"ל האסיר אינו יכול להוציא את עצמו מבית האסורים, הוא זקוק לסיוע חיצוני, הוא זקוק לזולת
כאן נכנס השלב השני בתהליך הריפוי הפנימי, ההבדלה: הסחת הדעת מהדאגה עצמה. אחרי שהפחתנו את עוצמת הדאגה והחרדה על ידי כתישה של האגו (קשה להניח, או לדרוש, שנבטל מייד ולחלוטין את האגו, אבל אפשר בהחלט להנמיכו בהדרגה), אנו יכולים להתעלם מהבעיה בשביל להתחבר למודעות גבוהה יותר. התעלמות זו יוצאת מההנחה שהנפש האלוהית שבאדם איננה מושפעת מהקשיים והחסרונות של חייו החומריים, ולכן גם במצבים קשים היא יכולה לבחור בטוב ולעקוף את הקשיים. עם זאת, יש להדגיש שאין מדובר בהדחקה, אלא בהתעלמות שמטרתה לאפשר לרבדים גבוהים יותר של תודעה לגלות את עצמם.
כאן אנו מגיעים לשלב השלישי, ההמתקה, שמהותו יצירת השיחה על אודות הבעיה, הוצאתה החוצה בדיבור - ובכך המתקתה. כך שהאדם יכול לחפש עצה פנימית בתוך עצמו, להפוך את זה לחיבור של שמים וארץ ולבסוף להמתיק את הבעיות בפירות שהוא מצמיח כלפי חוץ בשיחה והתחברות לזולת - עד כדי הפיכת הטוב לרע, הפיכת החושך לאור ממש. זו, בגדול, תמצית שיטת הריפוי הנפשי לפי הקבלה והחסידות.
הפסיכולוגיה המערבית, לעומת זאת, נשענת על מסורת פילוסופית שאחד מבסיסיה הנו הפתגם: "דע את עצמך". משפט שנחקק על היכל האורקל בדלפי ומסמל את גולת הכותרת של המאמץ האנושי לפי גישה זו. לכאורה, זה בדיוק מה שדיברנו עליו – העמקה בעצמך לצורך התפתחות רוחנית. אך היהדות מציבה בבסיסה אמירה שונה לחלוטין: "דע לפני מי אתה עומד" (ברכות כח ע"ב).
מדובר בהבדל מהותי האומר, למשל, שבעצם מטרת הטיפול הנפשי איננה לסייע לאדם להתמודד עם קשיי החיים, ואפילו לא להביא אותו לצמיחה רוחנית אישית. המטרה היא לסייע לו בהגשמת ייעודו בחיים. אלא שעל ייעוד אמיתי אפשר לדבר רק מרגע שמכירים במשהו גדול מהחיים עצמם (ומהאדם), משהו שמכונן אותם ונותן להם משמעות. אך הפסיכולוגיה הקונבנציונלית מתמקדת בנפש עצמה בלבד, ולא עוסקת כלל במודעות לה', לרוחני ולנשגב. אבל, אם ידיעת ה' והרגשת נוכחותו היא משמעות החיים, אזי אנחנו עוברים למגרש אחר לגמרי.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם