להיות הבדיחה של אלוהים: חוש הנפש של חודש אדר

הפסגה השמימית של חוש השחוק היא לגלות שכל הצרות שלנו הן לטובתנו, כי הן חושפות את המגרעות ומאפשרות את תיקונן. זה ממתיק פחדים וחרדות והופך אותם לצחוק גדול

ניר מנוסי | 24/2/2010 10:02

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", ואם כן מה יותר מתאים מאשר שחוש הנפש של חודש אדר – החוש השנים-עשר במספר, האחרון בסדרה! – יהיה חוש השחוק.

חוש שחוק אינו בדיוק חוש הומור. הוא מבטא את היכולת להרגיש מאיזה מקום בנפש יש לצחוק. לעתים קרובות הצחוק נובע מחלקים מגושמים ונמוכים בנפש, ואז הוא לא מצחיק כלל, אלא להיפך - מעיד על האמת העצובה: אנו שקועים בעולם דימויים גס ודל. אך מצד שני, צחוק יכול לבקוע גם מהרבדים הגבוהים של הנפש. במקרים אלו הוא מבטא את אחת ממעלותיו הגדולות ביותר של האדם: יכולתו להחליף נקודות מבט, עד כדי הסתכלות על העולם מבחוץ כביכול, כאילו בפעם הראשונה.

את הפער בין הצחוק הנמוך לגבוה אפשר לתלות בחוש הנגדי של חוש השחוק – חוש המעשה של חודש אלול, החודש הנגדי במעגל השנה. חוש המעשה הוא חוש התיקון והתשובה, החוש הקורא לנו להתקדם ולהשתפר בכל דרכינו. השחוק, הפועל במנותק מחוש זה, הוא המושך אותנו לכיוונים נמוכים וחיצוניים, וכן להיפך: השחוק הפועל עמו יחדיו הוא הגבוה והרוחני באמת. שחוק זה אף משלים את חוש המעשה ומעצים אותו. הוא הופך את עבודת התיקון, הנוטה מטבעה לרצינות יתר, לפעול בדרך של "עבדו את ה' בשמחה".

כאשר מתעמקים מעט יותר, ניתן להבחין בשתי בחינות של שחוק, וכנגדן שתי בחינות של רצינות, שסקירה מקיפה של חוש השחוק צריכה להכיר בכולן. אפשר לראות בהן סולם עולה בן ארבעה שלבים, כמעין פרקים בהתבגרות האדם.

שוחקת איתנו אילוסטרציה: Marcus Buckner sxc

השחוק של ארגז החול והציניות של החכם

השלב הראשון מבטא את עולמו של הילד, וילד הוא הרי יצור מְשַׂחֵק. עולמו הוא ארגז החול, ובעולם זה הוא מגלה לראשונה את החיים, את טבעם של החומר ושל הזמן ואת יכולותיו להשתמש בהם. זהו רובד הכרחי ובסיסי שאין לדלג עליו, הבונה בנפש הילד כמה מתכונותיו החיוניות ביותר ומשמש כמגרש האימונים שלו לקראת מרוץ החיים הבוגרים.

שלב זה צריך לחלוף, אך לא לפני שהותיר משקע בנפש שילווה אותו בבגרותו. הנפש הבוגרת הבריאה נמצאת במגע תמידי עם הרובד הילדי והמשתעשע שבה, זה המתבונן בחיים בעיניים רעננות ומופתעות תמיד וחש כיצד ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". דבר זה מתבטא גם בעולם לימוד התורה, בסיפור חז"ל על אודות חכם בשם רבא, שהיה פותח כל שיעור תורה ב"מילתא דבדיחותא". הוא נועד לנער את הלבבות ולפקחם ללימוד תורה מתוך הפתעה והתחדשות.

לשלב זה יש גם גרסה שלילית, קליפה הנוטה לצמוח סביבו ולקלקלו: ליצנות גסת רוח, עליה נאמר בפסוק הראשון של ספר תהלים "אשרי האיש אשר... במושב לצים לא ישב". כבר אצל הילד ליצנות זו צורמת, אך במבוגר היא ממש מעוותת. הלץ הבוגר הוא בעצם אדם שלא התבגר, שנשאר ילד הסבור כי החיים הם משחק ולא לוקח דבר ברצינות. את שיאה של הליצנות ניתן לזהות בסוג הצחוק המפחיד ביותר הקיים: הצחוק המרושע, הנולד מחיבור בין צחוקו התמים של הילד לבין רשעותו המתוחכמת של המבוגר.

כאשר ההתבגרות המתוקנת עוזבת את שעשועי הילדות

ומאפשרת להם להפוך למשקע בלבד, היא עוברת למצב תודעתי רציני יותר: לתודעה של עבודה. בקבלה מוסבר מעבר זה כעלייה מקומת הנפש, המאופיינת בתנועה מעגלית, לקומת הרוח המאופיינת בתנועה קווית. מקרוסלת הילדות אנו עוברים, אפוא, למסלול ההתקדמות הבוגר, השואף ללמוד דברים ברצינות ובלי "שטויות" ילדותיות.

בהקשר היהודי דבר זה מתבטא בגיבושה של יראת שמים על גבי שעשועי הילדות, עד כדי כך שאפילו רגעי השמחה נעשים עטופים בה (כלשון הפסוק, "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה"). אכן, בסיפור הנ"ל על רבא מתואר שמיד אחרי ה"מילתא דבדיחותא" הוא היה "מתיישב באימה" לפני שפתח בשיעור עצמו. עם זאת, גם בשלב זה ניתן לזהות סוג של שמחה – שמחה אחרת, בוגרת, המפעמת בתוך עבודת ה' הירֵאה והרצינית והמכונה "שמחה של מצווה".

לרובד זה קליפה משל עצמו, המתבטאת אף היא בסוג של ליצנות. הפעם, זוהי הציניות של החכם שחכמתו מילאה אותו גאווה ויהירות. חכם זה התעלה לכאורה מעל שעשועי הילדות, ושקד על רכישתה של חכמה רבה. אך מכיוון שהוא מייחס את כל חכמתו לשכלו הוא, וכולו חדור שביעות רצון עצמית ממנה, הוא נהפך ללץ לעגן, המפנה את לעגו כלפי כל דבר שלא משתלב במשבצות שכלו. על כן הוא נמצא בדיוק באותה רמה של הבורים ועמי הארצות המאכלסים את מושב הלצים הנמוך. עליו נאמר: בִּקֶש לֵץ חָכמה – וָאָיִן. הוא אמנם רוצה חכמה, אך בשל הציניות שלו הוא לא משיג חכמת אמת.

החכם הזועף והחכם התם

מדמות החכם אנו עוברים לניגודו לפי החסידות – התם. לתם אין דימוי עצמי של מישהו חכם או נעלה הראוי לשבחים, לנכסים או אפילו לכישרונות, ולכן הוא תמיד שמח בחלקו עד מאד. בהשראתו, אפשר להרחיב ולומר שמקור כל העצבות והדיכאון היא בדימוי עצמי גבוה, הרגשה ש"מגיעים לי" כל מיני דברים, ולהיפך – מקור השמחה הוא במידת שפלות הרוח, בתחושה שלא מגיע לי דבר.

התם החסידי מתואר כמי שאינו ניחן בתחילה בידיעותיו ובכישוריו של החכם, אולם אפשר גם לראות בו שלב התפתחותי מתקדם הבא בעקבות החכמה. כך, כאשר אנו מבינים ש"חכמים כִּבְלִי מדע ונבונים כִּבְלִי השכל". אז אנחנו מתחילים לצחוק על עצמנו, ואומרים איזה טיפשים היינו שחשבנו שאנו חכמים! אפשר לומר שבשלב זה אנו מכירים בכך שמול ה' אנחנו תמיד ילדים קטנים, וכך משחזרים את השעשוע הילדותי של השלב הראשון ומביאים אותו לתוך החיים הבוגרים. אכן, זה בדיוק מה שתורת החסידות מבקשת להזכיר לכל החכמים והגדולים, וכך לאפשר להם לעבוד את ה' יותר בשמחה.

נשים לב, שלמרות שעל פני השטח התם הוא מין שוטה הכפר הצוחק על עצמו, זה שכולם אוהבים להתבדח על חשבונו, בעומק הוא דווקא הרציני מכולם. גם כשהוא צוחק על עצמו הוא בעצם רציני. אכן, אחד התרגומים של המלה תמימות עצמה היא earnestness, שפירושה "רצינות" (כך גם נקראת התמימות ביידיש, "ארנסטקייט").

אימוץ איכויות התם החסידי מהווה שלב גבוה ביותר, אך נותר שלב נוסף אחד אחריו. שכן, כשמתבגרים עוד יותר, לא מספיקה עבודת ה' בתמימות ובפשטות. מתעוררים בנו געגועים ללימוד הרציני שהיה לנו פעם, למחשבה השיטתית והסדורה הבונה מגדל חכמה קומה אחר קומה. כפי ששחזרנו ותיקנו את שעשועי הילד שבנו, כך ברצוננו לעשות כעת גם עם חכמתו הרצינית של המבוגר שבנו – להעניק גם לו גלגול מחודש ונעלה יותר.

אלא שהתם השב לחכמה מגיע אליה באופן חדש – כאדם שפל רוח, שאינו מתיימר להחזיק את כל החכמה והידע בכיסו, שיודע שהוא לא יודע הכול. הוא לא מנכס עוד את החכמה לעצמו, והרבה יותר מתעניין בדברים לשם עצמם. דבר מעניין קורה אף לחכמה עצמה כשניגשים אליה ממקום זה: היא נעשית יותר גמישה ומשועשעת, בבחינת "תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".

כאשר האדם לוקח את הגיגיו ברצינות רבה מדי הוא נוטה להינעל עליהם ולנעול אותם, לקדש כל מיני תזות שיש לו על המציאות. אך כאשר הוא בא בסקרנות תמימה ואינו מאוים מאפשרות הטעות, מוחו הרבה יותר פתוח לשחק עם כיווני חשיבה חדשים.

כך, למשל, חכם מסוג זה לא יבחל משימוש במשחקי מלים ובגימטריות בהגותו. חכם מהסוג הראשון מזעיף פנים על דברים אלו. הוא משוכנע שהם גוררים את החכמה לסוג של מושב לצים, וכלל לא מנסה לעמוד על טיבם. אך חכם החדור שפלות ותמימות לא ינקוט תיכף ומייד בחשיבה ביקורתית ומתנגדת כלפי כיוון מחשבה בלתי מוכר, אלא להיפך: ינסה להטות לו אוזן ולהתגלגל אתו.

חוש ההומור של אלוהים

השלב הנעלה ביותר מבטא את נקודת המבט האלוהית על המציאות, את דרך התבוננותו של ה"יושב בשמים ישחק". פתגם ביידיש אומר, "האדם מתכנן והאלוקים צוחק" (באידיש זה כמובן נשמע יותר טוב, וגם מתחרז – "אַ מֶענְטְש טרַאכְט אוּן גוֹט לַאכְט"). אומרים שצוחק מי שצוחק אחרון. אך מי שצוחק אחרון מכולם הוא ה' בעצמו, הממתין לכולם בשמים עם כל התשובות וכל ההפתעות, ויודע את סופו ואת דינו האמיתיים של כל דבר.

כשלב התפתחותי בנפש, המדרגה החמישית פירושה אימוץ נקודת מבטו של הקב"ה ביחס למציאות, נקודת מבט הצופה בחיים מלמעלה, בשלווה ובשעשוע. מדוע ה' משתעשע כשהוא צופה בעולם? שעשועיו נובעים מידיעתו שכל צרה ומצוקה הבאה על הבריות נועדה לתקן ולזכך אותם, והוא נהנה לראות כיצד הם קולטים בהדרגה שצרות אלו מותאמות להם בדיוק מושלם ומתחילים להתמודד עמן.

במלים אחרות, ה' לא צוחק עלינו, הוא צוחק אתנו (ברצינות)! לאמץ את נקודת מבטו של ה' פירושו לראות בעצמנו כיצד כל המתרחש אצלנו הוא לטובתנו, כיצד הוא בדיוק חושף לנו את מגרעותינו ומאפשר לנו לתקנן. הסתכלות זו ממתיקה את כל הפחדים והחרדות של הקומות הנמוכות יותר, והופכת אותם לצחוק אחד גדול.

חודש טוב ופורים שמח ומבדח!

רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש: חוש הדיבור (ניסן) [], חוש העיון (אייר), חוש ההילוך (סיון), חוש הראייה (תמוז), חוש השמיעה (אב), חוש המעשה (אלול), חוש המישוש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת) , חוש האכילה (שבט) , חוש השחוק (אדר).

מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני