ה"אני" מתחיל מהבטן: האכילה לפי הקבלה
האכילה היא הדבר הראשון שנהפך נגוע במודעות עצמית, עוד אז כשהיינו בגן עדן. והמקום בגוף בו התפתחה תחושת ה"אני" הנפרד הוא הבטן. ניר מנוסי נוגס בחוש הנפש של חודש שבט (ואף מילה על פירות יבשים)
נא להכיר את החוש האחד עשר מבין שנים עשר חושי הנפש: חוש האכילה. הוא מקביל לחודש שבט שבו חל ט"ו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילן, חג הפירות ושבעת המינים. והוא שייך לשבט שעליו נאמר: "מֵאשר שְׁמֵנָה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – הוא מבורך בשפע מזון ואף שומן, אך במובן החיובי ביותר האפשרי. כיצד מפתחים חוש אכילה מתוקן?
על מנת להשיב על שאלה זו עלינו להתחקות אחר שורש הפרעת האכילה שלנו, הנקודה בנפש שבה מופרים איזוניה הטבעיים בכל הנוגע לאוכל. בתורה מסמלת את הנקודה הזו סיפור החטא הראשון בעולם, חטא עץ הדעת. העובדה כי מכל הדברים בעולם היה כרוך החטא הראשון דוקא באכילה מלמדת אותנו עד כמה עמוקה ורגישה נקודה זו בהווייתנו.
ניתן להמשיל את גן העדן לרחם, ואת הגירוש ממנו ללידה. והנה, אחד הדברים הבולטים ביותר בתקופת ההיריון הוא שהאכילה בו היא יחסית פשוטה ונטולת תסביכים. העובר ברחם ניזון ישירות לתוך בטנו, ללא תיווך מתערב של מודעות או בחירה. אף אכילתה של האם בהריון, היודעת שהיא אוכלת עבור שניים ושכרסה תופחת ממילא - היא יחסית יותר טבעית ומשוחררת. באותו אופן ניתן לדמיין את החיים בגן עדן, בו אכלו רק פירות מתוקים הישר מהעצים - כמצב בו האכילה נטולת מודעות עצמית.
הפרת האיזון הזה נעשית בידי הנחש, המבקש לחבל בקשר הטבעי בין האדם ואלוהיו. לשם כך הוא מחדיר באדם מודעות עצמית שלילית - תחושה שהוא נבדל ורחוק מה'. הוא עושה זאת דרך פיתוי האדם לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, ההופך את האכילה הטבעית של גן עדן לאכילה מודעת לעצמה: אכילה המרוכזת בעונג האישי, הבונה חוויה של פירוד ועצמאות.
האכילה, אפוא, היא הדבר הראשון שנעשה נגוע במודעות עצמית (עוד לפני המודעות לַעירום), והמקום בגופו בו האדם החל לחוש עצמו לראשונה כמשהו נבדל הוא בטנו. עניין זה מומחש בכך שהמילה "אני" זהה בגימטריה למילה "בטן": חווית האני הנפרד שלנו מרוכזת, כביכול, בבטננו. דבר זה מוביל ישירות לגירוש מגן עדן, שמתגלה כהגחה מבטן האם לטובת הקיום הנבדל של בטננו שלנו.
ניתן להצביע על שלושה צדדים באכילה, שאף כי הם חיוביים מצד עצמם, המודעות העצמית הנפולה של האדם שיבשה אותם. הנקודה
מכיוון שרעב כרוך במצוקה ובתחושת תלות, השובע מספק תחושה של עצמאות ושליטה. כתוצאה מכך, מפתה להשתמש בו כשריון של קהות מפני כל סוג של תלות וחוסר שליטה, כדרך קצרה וזמינה לרכוש מרכז כובד יציב. הזלילה הבולמוסית והאכילה החפוזה נובעות שתיהן משיבוש זה. ולמעשה, ממנו גם משתלשלת הפרעת חוסר האכילה הידועה, אם כי בדרך של הפוך על הפוך: זו מבקשת לשלוט בשובע עצמו.
השיבוש השני קשור בתענוג של חוש הטעם עצמו. טבעי ותמים להתענג על מאכלים העשויים בטוב טעם, ואף דומה שיש משהו גס באדם שאינו מבחין בין טעמים גבוהים ונמוכים. ברם, בשל הנתק מן הצרכים הטבעיים, עונג הטעם (ובפרט הטעם המתוק) הוא מקור לתאווה המובילה לשיבושים רבים באכילתנו. המודעות הגבוהה לטעם מולידה, מצד אחד, אנינות ועידון, אך מצד שני משקעת את האדם בעיסוק נהנתני באכילה, המנתק אותו מתכליתה הפשוטה - לזון אותו. למעשה, המלה אנינות פירושה גם אֵבל וצער, ובאמת ניתן לראות שככל שאדם יותר אנין טעם כך הוא סובל יותר, שכן כגודל ציפיותיו כך גודל אכזבותיו.
הדבר השלישי שנפגם הוא החיפוש אחר גיוון באכילה. העולם מלא טעמים וריחות, ואך טבעי שנרצה לתבל, לגוון ולסגנן את תבשילינו. ברם, המודעות העצמית מקלקלת ומסאבת אף רצון זה. רדיפה אחר מגוון רב של טעמים ו"חוויות קולינריות" משקעת אותנו בגודש חוויות העולם הזה, ומשכיחה מאתנו את האמת הפשוטה בדבר אחדות העולם הרוחני הנסתר מאחוריו (בדומה לסגידה לריבוי האלילי המסווה את הבורא האחד). אכן, רדיפת הטעמים אינה אלא התגלמות של רדיפת החוויות החושניות בכלל, שביסודה מבקשת לטרוף כל מה שקיים בעולם.
בחסידות מוסבר, שהתיקון למודעות העצמית המשובשת שבעקבות חטא עץ הדעת עובר דרך שני שלבים: שלב מעבר שנקרא "מודעות אלוהית", ושלב סופי שניתן לכנותו "מודעות טבעית". בקצרה, תפקידה של המודעות האלוהית הוא להפוך את כל סדרי המודעות העצמית השלילית, ואילו תפקיד המודעות הטבעית היא להביאנו למצב ביניים מאוזן בו אנו חוזרים לחוויית האני, אך באופן המחובר לאלוהות. כיצד מתבטאים שני שלבים אלו ביחס לתיקון האכילה?
בפשטות, מודעות אלוהית ביחס לאכילה היא ניסיון להתעלות ככל האפשר מעל התלות בה ומעל חוויית הסיפוק העצמי שבה. כידוע לכל, כאשר המודעות שקועה במשהו אנו שוכחים לאכול. מודעות אלוהית היא שיאה של חוויה זו: התרכזות בחיבור לה' עד כי האוכל לא מעניין אותנו אלא כצורך קיומי בלבד, ואכילתנו היא לחלוטין "לשם שמיים". לא במקרה, צדיקים רבים בכל הדורות הרבו לצום, או שהיו אוכלים במהירות כדי שלא ייהנו מהאוכל.
במישור השובע, מודעות אלוהית פירושה לשעות לעצת הרמב"ם ולאכול רק כדי שלושה רבעים מתחושת השובע הרגילה. אכילה כזו מבטיחה כי כך נאכל לשובע באמת, כדברי הפסוק "צדיק אוכל לשֹבע נפשו". במישור העונג, זה אומר להתחבר לתחושה שטעמו של העולם החומרי הנו, בסופו של דבר, מר - שכן הוא חולף וחיצוני, ומסתיר את המתיקות הרוחנית של מישורי הנשמה והאלוהות. לבסוף, במישור הגיוון מתבטא הדבר בזכירה מתמדת של מה עיקר ומה טפל בחיים, ושל העובדה שהטפל הוא גם תפל וחסר טעם, וממילא לא צריך להתעסק בו.
כלי יסודי שמציעה היהדות במעבר לאכילה מתוך מודעות אלוהית הוא ברכות המזון. אמירת ברכה לפני ואחרי האכילה בולמת את ההתנפלות הטבעית על האוכל ואת קהות החושים שהוא מביא, ומאפשרת לנו להתייחס אליו ממקום גבוה יותר. דבר זה אינו טבעי, כמובן, אך בל נשכח שאף אכילתנו הטבעית אינה טבעית, אלא מתווכת בידי המודעות. העצירה לפני האכילה מבקשת לנתב את חוסר הטבעיות של האכילה ממקום של התכחשות לה' למקום של הכרה בו, ובכך בעצם להשיבה אל טבעה המקורי.
דבר זה קשור לחוש הנגדי והמשלים של חוש האכילה, הוא חוש השמיעה (של חודש אב, הניצב 'מול' חודש שבט). אכילה מתוקנת אפשרית רק לאחר שאנו מאמצים את חוש השמיעה הפנימית שלנו, המבקש להאזין לפנימיות הצד החומרי של המציאות. לפני האכילה, עלינו לעצום את עינינו (שהן כידוע גדולות מקיבתנו ואינן חפצות בטובתה), ללכת אל מעבר לרעש של תאוות האכילה שלנו ולהקשיב לשני קולות: האחד של בטננו, המקרקרת בלחש מה היא צריכה ורוצה באמת, והשני של האוכל עצמו, של ניצוץ הקדושה בעל האיכות המיוחדת שהקב"ה טבע בתוכו. הקשבה זו סוללת את הדרך לאכילה רגועה ומתוקנת יותר.
אך כאמור, המודעות האלוהית איננה אלא שלב מעבר בדרך למודעות המתוקנת באמת, היא המודעות הטבעית. המודעות הטבעית נשענת על גבי נקודת המבט של המודעות האלוהית, אך מחזירה אותה לתוך החיים ומשלבת אותה בתוך החוויה הארצית - ובמקרה שלנו, בתוך חווית האכילה. באופן זה מרפאת המודעות הטבעית את האכילה וממתיקה אותה, ובכך משלימה את תיקון חטא עץ הדעת ומשיבה אותנו, בוגרים ומפותחים יותר, לגן עדן.
במישור השובע, מתבטאת המודעות הטבעית ביכולת לשבוע מבלי שהדבר יהיה כרוך בתחושת אטימות או מרדנות, אלא להיפך – ברגש של הכרת תודה לבורא על השפע העולה על גדותיו שהוא חלק עמנו. במישור התענוג, היא מסוגלת להתחבר לטוב הטעם ולשמחה שבאכילה, אך הפעם באופן המסוגל להעריך אותם כדברים השייכים לה', שבטובו הוא חולק עמנו. כך, למשל, המתיקות נהפכת לזיכרון מתוק לפירות גן עדן, דרך לחוות גן עדן עלי אדמות. לבסוף, במישור הגיוון היא יודעת להתייחס לקשת הטעמים הפרושה בפנינו כהד לאינסופיותו של הבורא כפי שהיא משתקפת בחומר הנברא, ושדרכו אנו מסוגלים לטעום ממנה.
השאיפה למודעות טבעית משתקפת בדמותה של ארץ ישראל, לגביה מובטח ש"לא בְמִסְכֵּנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה". לבריאות ובתאבון!
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש: חוש הדיבור (ניסן), חוש העיון (אייר), חוש ההילוך (סיון), חוש הראיה (תמוז), חוש השמיעה (אב), חוש התיקון (אלול), חוש המישוש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת), חוש האכילה (שבט), חוש השחוק (אדר).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם