ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » גרמניה

ארץ המכשפות: ביקור בהרי ה"הארץ" הגרמניים

הרי ה"הארץ" בגרמניה היו עד שנת 89' "העיניים" של הגוש הקומוניסטי, אך הפכו בשני העשורים שחלפו מאז לגן עדן של נופים רומנטיים, עיירות מימי הביניים ויערות מושלגים

היה זה יום שבת שטוף שמש בשלהי פברואר. שבת בהירה ראשונה לאחר תשעה שבועות של אפרוריות, קור ושלג. לא התפלאנו, אם כן, כשראינו מאות גרמנים נוהרים אל תחנת הרכבת של העיירה ורניגרודה (Wernigerode). היישוב שוכן למרגלות הרי ההארץ (Harz) בצפון גרמניה, שעה נסיעה מעיר הירידים האנובר. בני כל הגילים הגיעו כדי להעפיל לפסגת הר ברוקן (Brocken).

עד איחוד גרמניה היה ההר "העיניים" של הרפובליקה הדמוקרטית. על מגדל התצפית האימתני, שנראה למרחוק ביום בהיר, ישבו חיילי הצבא האדום והשקיפו לעבר המערב הקפיטליסטי. עד 1989 היה האזור סגור לתנועה אזרחית. מאז האיחוד, מעפילים לפסגה 1.3 מיליון תיירים מדי שנה.

הר ברוקן מתנשא לגובה 1,142 מטר. אל פסגתו מוליכה מסילת ברזל שאורכה כ-20 קילומטר. רכבת קיטור עולה במסילה המתפתלת בין עצי המחט, והמסע בקרונותיה נועד להקנות תחושה של נסיעה רומנטית במאה ה-19. על הרומנטיקה היה צריך להילחם באותה שבת. כל מי שבא לתחנה זכה לרכוש כרטיס לנסיעה הלוך ושוב (27 אירו) ללא התחשבות במספר המושבים המוגבל שברכבת. זה היה מבחן קשה למטיילים הגרמנים, המאופקים בדרך כלל, בשעות הבוקר של יום המנוחה. הם התווכחו בקולות רמים עם הכרטיסן האומלל, איש כחוש ובעל שפם משתפל.

בספרו "ייאוש" (הוצאת כתר) מסביר ולדימיר נבוקוב לכפילו את ההבדל בין שני סוגים של נוסעי רכבת שאין בידיהם כרטיס. האחד חי כקבצן והאחר מציג עצמו כעשיר. האחד נוסע ללא כרטיס במחלקה הרביעית, האחר, שגם ארנקו ריק, תופס לו מקום במחלקה הראשונה. בקרון שלנו, אלה שחשו עשירים תפסו מושב, האחרים הצטופפו במעבר. כדי לנחמם הציע להם הכרטיסן לרכוש ממנו כוסית שנאפס.

הטיפוס במעלה ההר התנהל במהירות של 15 קמ"ש. בתוך דקות נפרדה הרכבת מן העיירה וחדרה אל הנוף הלבן. טיילים אחרים, שנראו לאורך המסילה, ניצלו את מזג האוויר היפה ויצאו לשבילים עם מזחלות ומגלשים. אחרים נהנו מן הנוף והשמש ממרפסת הקרון, אלא שלאחר שהרכבת עזבה את תחנת הביניים האחרונה, ובטרם הגיעה לפסגה, נעלמו השמים התכולים ושלג החל לרדת. בתוך

דקות התברר כי מדובר בסופה.

בהגיענו לפסגה נהרו מאות המטיילים כעדר אל נקודת התצפית של הברוקן. לאחר התנסות קצרה בחוויה אלפינית קיצונית - רוח חזקה שהשליכה אל פנינו פתיתי שלג מסמאים - בחרנו לסוב לאחור ולשוב לקרון הרכבת הריק. אחרי דקות אחדות, עצרה הרכבת במקום שליו יותר. מושלג אבל נעים. נפרדנו מן הכרטיסן המותש בתחנה ששמה Drei Annen Hohne, בחרנו לנו שביל וטיילנו בהנאה עצומה בתוככי יער עטוף לבן. זאת, לא לפני ששתינו קפה לוהט מלמ ווה בעוגת תפוחים במלון המבודד הניצב על צומת דרכי ההר. לא בכדי משמעותו של השם "הארץ" בשפת המקום היא "יער הררי". הרי ההארץ הם מכשול בפני הרוחות והעננים הבאים ממערב, ולכן הם עתירי גשמים האחראים לצמחייה עשירה, שפע נחלים, נקיקים, מפלים ואף אגמים אחדים.

בימי המשטר הנאצי הוקמו באזור הרי ההארץ מפעלים שניצלו את אוצרות הטבע שנכרו שם ונועדו לשרת את מכונת המלחמה של הרייך השלישי. מחנות עבודה אחדים הוקמו כדי לשכן את עובדי הכפייה, והמפורסם שבהם הוא מחנה דורה, בקרבת העיר נורדהאוזן.

במנהרותיו, שנחצבו בהר, ייצרו את טילי ה-V2. במתחם הזה עברו 60 אלף אסירים, מרביתם הובאו מבוכנוואלד, וכ-20 אלף מתו שם. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה כונה רכס ההרים "מבצר הארץ", סמל למעוז אחרון להגנתה של גרמניה. ואכן, עד ל-7 במאי 1945, יום לפני הכניעה, ישבו שם חיילי אס-אס מוכנים לקרב אחרון. אלא שמפקדי בעלות הברית בחרו לעקוף את מקום שבתם (למעט חילופי אש אחדים) בדרכם למפגש עם הצבא האדום.

בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה החלה תעשיית התיירות בהרי ההארץ לשגשג. עיירות רבות מציעות עתה אתרי ספא ובסיס יציאה לטיולים וספורט אתגרי, בקיץ ובחורף, ברגל, בסירה, במגלשים ובאופניים. בית המלון שבו בחרנו להשתכן, בפאתי הרי ההארץ, בורניגרודה, שימש בימיו הראשונים כווילה משפחתית של נסיכי האזור. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה השתכנו בה מפקדי הצבא הסובייטי באזור.

לאחר האיחוד היא נהפכה למלון ספא. מרפסות חדריו משקיפות אל מדרון גבעה מושלגת, שבראשה טירה (שלוס). הטירה נבנתה לראשונה במאה ה-12 וגרסתה הנוכחית והמפוארת הושלמה במאה ה-19. כיום היא פתוחה לקהל ומציעה תצוגה המאפיינת מוסדות דומים. אנו התרשמנו בעיקר מנוף העיירה שלמרגלותיה. תמונה פחות אגדית נראתה לנו יום קודם לכן בכניסתנו לוורניגרודה. הכביש חולף בין שיכונים שמזכירים עיירות פיתוח ישראליות בשנות השישים. רק כשחודרים אל לב העיר מגלים אוצר ארכיטקטוני שהשתמר מאות שנים. ההסבר לכך פשוט: העיר לא נפגעה במלחמת העולם, וכיוון שנותרה בחלקה המזרחי של גרמניה, כרישי הנדל"ן לא נגסו בה.

חלק מן המבנים הגותיים ברחובותיה המרכזיים עברו בשלום שריפות אחדות אף שנבנו מעץ, ושרדו מאז ימי הביניים. לא בכדי מכנים את ורניגרודה "העיר הצבעונית של הרי ההארץ". בולט בהם בית העירייה, הראטהאוז, שנבנה ב-1498 בכיכר השוק (מרקטפלאץ). באותו מבנה נמצאת גם לשכת התיירות המקומית. הבניין הוא דוגמה אופיינית ומצועצעת למבנים שקירותיהם נתמכים בקורות עץ חשופות. ברחוב הראשי תמצאו בתים נוספים דוגמתו, וכך גם בסמטאות הנושקות לו. חובבי הקניות יגלו כאן חנויות ייחודיות המציעות חפצי נוי ואמנות אופייניים לאזור, מעץ ומחרסינה.

הבילוי הטוב ביותר בערב יהיה באחת מן המסעדות המתמחות במטבח הגרמני. יש די מהן במרכז העיירה. מחלונות הראווה מציצות אל העוברים והשבים בובות של מכשפות בגדלים שונים. מקורן באגדות שנשתמרו ונפוצו ברחבי אירופה על "מכשפות ההארץ". ההרפתקה המכשפית הגדולה ביותר מצוינת בעיירות ההארץ ועל פסגת הברוקן בלילה שמפריד בין אפריל למאי. באותו לילה, כך מספרת האגדה, התעופפו המכשפות אל פסגת הברוקן למפגש לילי עם אדונן, השטן. ציור של מכשפה הרוכבת על מקל של מטאטא היה מאז לסמלו המסחרי של האזור. בליל 1 במאי מציינים כיום את ה-Walpurgis Night. במסגרת זו מתקיימים מצעד ו"מחול המכשפות", זכר לאותה הילולת המכשפות והשטן. כחלק מן החגיגה יורדת "רכבת המכשפות" מפסגת הברוקן, עוברת דרך העיירה שירקה (Schierke), גם שם חוגגים, ומגיעה לורניגרודה. אין ספק, המכשפות משתפות פעולה עם מגמות התיירות באזור. מיטיבי הלכת, למשל, יכולים לצעוד ימים אחדים ולגמוא מאה קילומטר לאורך "מסלול המכשפות".

אי אפשר לשהות בהרי ההארץ בלי להציץ בעיר "הקיסרית" גוסלר (Goslar). גם גוסלר, כורניגרודה, ממוקמת בשולי ההארץ, מצפון לרכסי ההרים. בזכות עברה המפואר היא השתמרה היטב. כבר במאה ה-12 היא הייתה חלק מברית ערי ההאנזה. מכרות הנחושת, העופרת והכסף הזרימו הון לעשיריה.

העיר משופעת בבתים מפוארים בסגנון הבנייה שכבר נזכר כאן והמרכז ההיסטורי שלה הוכר בידי אונסק"ו כאתר שמור. לא נפתיע כשנאמר שכיכר השוק, בית העירייה וכנסיית השוק הם נקודת התחלה לשיטוט ברחובות גוסלר. אל תוותרו על ביקור בארמון הקיסרי. הגרסה האחרונה של ארמון זה נבנתה לאחר איחוד גרמניה בימי ביסמארק, ב-1870, והאופוריה שליוותה את האירוע מצאה בו ביטוי.

תיירים גרמנים שבאים לטייל ולנפוש בהארץ מתמקדים בגוסלר כעיר המרכזית שממנה יוצאים לטיולים באזור, אך ההרים כולם ראויים לתיור. הם רקומים בכבישי נוף ויש בהם אף פארק לאומי, שגם מחוץ לגבולותיו יש שפע מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים. מי שחפץ בנסיעה בת יום יחל את מסעו בגוסלר, ממנה יעפיל לעיירה קלאוס זלפלד, בירת המכרות של ההארץ, שגם מתגאה בכנסיית העץ הגדולה שלה, שנבנתה ב-1642. משם תוליך דרך שמספרה 242 לסנט אנדראסברג, המציגה מכרה כסף, שחדל לשמש ככזה ב-1910. העיירה הבאה, בראונלג, היא מרכז סקי וממנה מגיעים לורניגרודה. מכאן אפשר לנסות דרך אחרת לחצות את הרי ההארץ מצפון לדרום, עד נורדהאוזן, ברכבת הקיטור שהזכרנו בראשית הדברים. המרחק מהרי ההארץ לברלין הוא כשעתיים נסיעה בלבד, ואם יש בדעתכם לבקר בהארץ בחודשי הקיץ, כדאי שתצטיידו במטריות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...