לבקר את אלביס: טיול במדינת טנסי ב-500 דולר
כתבת הוושינגטון פוסט החליטה לכבוש את מדינת טנסי שבארה"ב ב-500 דולר בלבד, לא כולל דו"ח חניה. על הדרך היא קפצה לביקור באחוזת "גרייסלנד" המפורסמת של אלביס פרסלי
זה היה נפלא, אך אני מאוד רציתי להגיע לממפיס. ממפיס של אלביס. כפי ששר פול סיימון: "I've reason to believe / We all will be received / In Graceland" אולם גרייסלנד לא קיבלה אותנו אז ב-1995, משום שנגמר לנו הכסף והזמן. כיום, ככתבת תיירות, בכוונתי לשחזר את המסע הזה ולדווח על כך. מכיוון שגם הייתי במשך שנתיים כתבת צרכנות והמלצתי לקוראים כיצד לחסוך בהוצאות משק הבית, רציתי להוכיח שאני יכולה לעשות את המסע הזה, לבלות וליהנות, בעזרת תקציב מוגבל. 500 דולר, ליתר דיוק. כן, הפעם הייתי נחושה לעשות את כל הדרך - עד לממפיס.
תחנה ראשונה: צ'טנוגה, שוב. הגעתי לשם בזמן לארוחת ערב, לאחר שמילאתי את מיכל החיפושית שלי, דגם 1991, ב-48.44 דולר - ונסעתי פחות או יותר בלי לעצור לחניה במשך עשר שעות, למעט הפסקות תדלוק ושירותים. מכיוון שזו טנסי, הייתי נחושה למצוא מסעדת ברביקיו טובה ובמחיר סביר.
ההמלצות היחידות שקיבלתי היו על רשת מסעדות ואני ניסיתי להימנע מרשת מסעדות. "נסי את 'שוגרס'", המליץ המלצר בדיינר שבו עצרתי
תמיד נמשכתי למוזיאונים יוצאי דופן. אז למחרת החלטתי לבקר בand Recovery Hall of Fame and Museum- International Towing. מחיר הכניסה: שמונה דולר. כרטיס ה-AAA שלי הצליח להוריד דולר מהמחיר.
המנהלת שריל מיש הציעה לארח לי לסיור כשהיא תסיים ישיבה והציעה שבינתיים אקח את Incline Railway הסמוכה, לפסגת לוקאאוט מאונטיין. הקו הזה ידוע כמסילת רכבת הנוסעים התלולה ביותר בתבל, עם שיפוע של למעלה מ-70 מעלות בקרבת הפסגה. נסיעה הלוך וחזור עלתה לי 14 דולר. על הפסגה, עמדתי על מרפסת התצפית והשקפתי על כל צ'טנוגה, והבנתי שלא לחינם היא זכתה לכינוי "Scenic City". כשחזרתי לתחנת המוצא נדהמתי לראות דו"ח חניה בסך 10 דולר על השימשה של החיפושית. מתברר ששכחתי לשלם את דמי החניה, בסך דולר אחד. אז הנה, כבר בזבזתי את מה שחסכתי בכניסה למוזיאון. הארוחה ב"שוגרס ריבס" עלתה לי רק 10.31 דולר. אכלתי ברביקיו עסיסי על המרפסת בחברת עזים אחדות, שהן חיות מחמד של המסעדה.
הגעתי לנשוויל לקראת לילה. הבעלים של "רוברטס ווסטרן וורלד", ג'סי לי ג'ונס, לא חדל להתפאר באוזניי כמה המקום מציע "מוזיקת קאנטרי-ווסטרן אמיתית". כדי להבהיר את כוונתו, הוא תפס את החגורה שלו. "כאן זה האבזם של חגורת התנ"ך", הודיע. עד שעזבתי את רוברטס השעה כבר היתה 11 בלילה. ממפיס תיאלץ להמתין עוד כמה שעות. המוטל עלה 52.05 דולר כולל ארוחת בוקר.
אחותי ואני היינו מעריצות נלהבות של אלביס כאשר היינו ילדות. אהבנו את הסרטים שלו ואת
ספיישל הקאמבק שלו בטלוויזיה בשנת 1968. במהלך השנים, ההתלהבות שלי שככה, אבל ביתו הנודע של המלך הוא בעיני עדיין "מֶכָּה" מוזיקלית. למגרש החניה של גרייסלנד נכנסתי בסביבות 12בצהריים. להפתעתי, נדרשתי לשלם 10 דולר. אופס, לא תיכננתי את זה בתקציב. בנוסף שילמתי 28 דולר עבור הסיור באחוזה.
לאחר נסיעה באוטובוס הכניס אותנו המדריך פנימה. מימיני היה סלון עם ריהוט לבן ופסנתר. לשמאלי חדר אוכל עם רצפות שיש ועם וילונות קטיפה כחולים. הלכתי בעקבות הסיור הקולי דרך המטבח, חדר הטלוויזיה והחצר, ובסוף נכנסתי למבנה קטן שבו מוצגים הבגדים והפרסים של אלביס. לסיום הביקור, נותר הקבר של אלביס. הוא היה מלא בפרחים טריים ומכתבי מעריצים שנכתבו באחרונה. עמדתי שם וחשבתי על כך שנסעתי יותר מ-15 שעות בשביל סיור שארך שעה והיה עלוב למדי. אבל אני חייבת להודות שמשהו בעמידה שם ליד הקבר היה מרגש.
בשלב זה נותרו לי 226.81 דולר. החלטתי להתחיל לחזור הביתה. ככתבת צרכנות שייעצה כיצד לחסוך בהוצאות, למדתי שלפעמים צריך לוותר על תענוגות אם אין לך כסף לממן אותם. אבל היה תענוג אחד שיכולתי להרשות לעצמי. עדיין חיפשתי פלטה מיוחדת של ברביקיו. ביקשתי ב"טוויטר" המלצות. לכי ל"רנדבו", השיבו לי כמה אנשים. שמעתי על המסעדה הזו בממפיס, אבל היא נשמעה לי יותר מדי כמו מלכודת לתיירים.
ברחוב ביל המפורסם בממפיס נכנסתי לחנות "איי. שוואב" שפתוחה כבר יותר ממאה שנה. החנות מלאה בחגורות, כותנות לילה, חרבות סמוראים, יותר פסלונים אלגנטיים ממה שראיתי באפריקה, תחפושות "האלווין", מצנפות "סנטה קלאוס", ממתקים, ועוד ועוד. מצאתי את הבעלים, אליוט שוואב, יושב ליד שולחן הכתיבה שלו מתחת לתמונה של סבא רבא שלו, איי שוואב. שאלתי אותו על ברביקיו בממפיס. התשובה נמשכה לפחות עשר דקות. "מבחינתי, ברביקיו טוב הוא כזה שמעושן ועם רוטב טוב", הוא הסביר, ושלף חתיכת נייר שהוא צילם עבורי. זו היתה מפה שצויירה ידנית שכללה את שלוש מסעדות הברביקיו הטובות ביותר לדעתו: Tops Bar B Q ,Central BBQ וNeelys Bar Be Que- Restaurant.
אין ספק, אנשי טנסי מתייחסים לברביקיו שלהם ברצינות רבה. הגעתי ל-Central לפני שבע בערב, אבל התור כבר השתרך אל מחוץ לדלת. הזמנתי מגש חזיר עם מקרוני, גבינה ושעועית ירוקה תמורת 7.99 דולר. זה היה טעים, למרות שאינני יכולה לומר שזה הברביקיו הכי טעמתי שאכלתי בחיי. אבל הוא בהחלט יכול היה להחזיק אותי עד למחרת.
רוצה ארוחת צהריים?" שאלה אותי אנדריאה לאדן ברגע שנכנסתי למחרת ל-Pepper Shaker Museum Salt and בגטלינבורג, טנסי. הייתי מאוד רעבה. התעוררתי מאוחר ופספסתי את ארוחת הבוקר במוטל "נוקסוויל דייז אין", שם שילמתי 47.93 דולר כולל ארוחת בוקר שלא זכיתי לטעום ממנה. חששתי שאנדריאה ואביה, רולף, יקחו אותי למסעדה יקרה, אבל הם לקחו אותי לפגישת מועדון רוטרי שלהם, שם אכלתי הודו, תפוחי אדמה וירקות.
במוזיאון, הממוקם על גבעה ליד הכניסה ל"גרייט סמוקי מאונטיינס נשיונל פארק", שמעתי את הסיפור
שמאחורי המוזיאון. לפני כ-25 שנה, אמה של אנדריאה התחילה להתלהב ממלחיות ופלפליות ולבסוף הצליחה לאסוף אלפיים כאלה. ואז, לפני שבע שנים, נמאס לרולף מהבלגן בבית. הוא הציע לפתוח מוזיאון. כיום יש במוזיאון יותר מעשרים אלף מלחיות ופלפליות בכל הצורות: כלבים, חתולים, פירות, צפרדעים, נשיאים, נזירות, רכבות, מטוסים, מכוניות ומה לא. הן עשויות מעץ, פלסטיק, כסף וזהב. ויש גם חנות.
עליתי על הכביש בסביבות שתיים בצהריים, קצת מצטערת שעלי לעזוב מדינה כל כך מלאה באהבה. אך מה לעשות, התקציב לא איפשר לי להישאר עוד. נכנסתי לוושינגטון כעבור עשר שעות ובדקתי מה מצבי הכספי. נותרו לי 46.98 דולר, שעשרה מהם יהיה עלי לשלוח חזרה לטנסי כדי לשלם את דו"ח החניה. עכשיו, מה אני יכולה לעשות עם 36.98 הדולר שנותרו? מה עם מסז'? אפילו 15 דקות של עיסוי יהיו שוות כל סנט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם