ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » ארצות הברית

הכל עומד במקום: מסע אל הרוח האינדיאנית בניו מקסיקו

בניו מקסיקו, בין צוקי ענק ויערות אשוח, עדיין גרים חלק מצאצאי האינדיאנים בבתי בוץ ונאחזים בשורשיהם. בעיניהם, האויב מעולם לא היה האדם הלבן אלא רק השד של חוסר הסיפוק שנכנס לנפשו

מדינת ניו מקסיקו בדרום ארצות הברית היא אחד המקומות היפים ביותר על פני כדור הארץ. יש לה כמעט הכל: רמה מדברית המשתרעת קילומטרים רבים אל תוך האופק הכחול; הרים שנראים כמו גושי ברזל ענקיים שעננים עוטפים אותם כמו צעיפים, בעוד פסגותיהם נוצצות מקרח; יערות אלפיניים של עצי אשוח וצפצפה; וצוקים מסולעים שמתפרצים מתוך המישורים. ולמרות שמדובר במדינה צחיחה, היא עשירה במים - אגמים, נהרות, ונחלים המפלסים דרכם בין הרי געש ועמקים. ויש בה גם שפע של חיות בר: דובים, דישונים, ביזונים, זאבים, אריות ונשרים.

ניו מקסיקו מדורגת במקום הרביעי ברשימת המדינות העניות ביותר בארצות הברית, אך בהפוך על הפוך, יש לכך גם יתרונות. שכן, אותו "עוני" כביכול הגן עליה מפני פיתוח תעשייתי מואץ ושמר על אוצרותיה הטבעיים.

אך יש מקומות יפים שאינם רק חוויה למראה עיניים: ניו מקסיקו טובה גם לנשמה. מאז תחילת המאה הקודמת אנשים מגיעים לכאן בחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר לחייהם. יש כאן עשרות מרכזים דתיים ורוחניים. חלקם הם שריד להיפים שבאו לניו מקסיקו בשנות השישים של המאה הקודמת כחלק מתרבות המחאה. אחרים באים מדי שנה לקיים מסורת של עלייה לרגל בהשתתפותם של כ-300 אלף בני הדת הקתולית לאתר צ'ימאיו (Chimayo), המוגדר כלורד (Lourdes) של אמריקה.

אולם נראה שגולת הכותרת התיירותית היא 19 קהילות הפואבלו המסורתיות, החיות על חלקות אדמה שעליהן חיו אבותיהם במשך מאות ואפילו אלפי שנים. אין עוד מקום בארצות הברית שבו תושבים מתגוררים עדיין בבתי בוץ עתיקים ואוכלים את התירס והצ'ילי שאבותיהם גידלו. בהתאם לנתוניה המיוחדים, מפתחת ניו מקסיקו בשנים האחרונות את נושא התיירות האקולוגית (אקו-טוריזם), אף על פי שהנושא לא לגמרי חדש כאן. כאשר הסופר הבריטי ד.ה. לורנס הגיע לניו מקסיקו ב-1921, הוא צפה בריקודים ובטקסים של הפואבלוס וניסה לספוג את התודעה של התרבות המקומית. ומאז שהכרכרה של צמד הציירים מהחוף המזרחי, בלומנשיין ופיליפס, נתקעה בשנת 1898 כ-30 ק "מ מטאוס והם החליטו להישאר כאן במקום לנסות להמשיך למקסיקו, המדינה הזו מושכת אליה אנשים שלא ממהרים לשום מקום, ומעדיפים סגנון חיים רגוע.

הרעיון של תיירות ירוקה הוא יפה, אך כעת צריך לראות אם גם הפואבלוס יקפצו על העגלה הזו. אני מלמד סטודנטים אינדיאנים במכון לאמנות אינדיאנית אמריקאית בעיר סנטה פה. כמו הרבה סטודנטים בעולם, הם נוהגים במכוניות ישנות ומקרטעות, מתגוררים במעונות, עובדים במשרות חלקיות ומגישים עבודות באיחור. אבל יש הבדל. רובם, מלבד הלימודים והפעילויות של הקמפוס, גם משתתפים בטקסים שבטיים. במסגרת אותם טקסים הם יכולים לצום במשך ימים, להסתגר בחדר חם עם חבריהם לשבט, או לרקוד במשך ימים בקור המקפיא, כשלגופם רק כמה פיסות עור של חיות. מנקודת הראות שלהם, האינדיבידואליזם המערבי אינו רק אשליה, הוא גיהנום. כי אנו פועלים למען עצמנו, לא למען הבן דוד, האח, הדודה. אנו חיים בתחרות במקום בקהילה, ומתייחסים לכדור הארץ כמו אל מחסן ענקי שאנו יכולים לשדוד.

סבתו של אחד הסטודנטים היא הצאצא האחרון

שנותר בחיים כשבדמו זורם דם טהור של שבט מוהוק. סבתא-רבא-רבא של סטודנט אחר נורתה על ידי כוחותיו של הגנרל קאסטר. היא היתה בהריון מאוד מתקדם, והייתה על סף לידתו של בנה. לפני שהשיבה את נשמתה לבורא עולם היא הצליחה איכשהו לעשות לעצמה ניתוח קיסרי. אחר כך חתכה את בטנה של סוסה מתה שהיתה מוטלת לצדה, והכניסה את התינוק לתוך הבטן של החיה. סיירים אינדיאנים שעברו במקום מאוחר יותר שמעו את בכי התינוק והוא שרד.

יש אינדיאנים שאומרים שהאויב שלהם אינו האדם הלבן, ומעולם לא היה. האויב הוא המחלה של האדם הלבן, השד שנכנס בו, שגרם לו להיות כל הזמן רעב, במצב תמידי של תיאבון שלא בא על סיפוקו. כיום יש מנהיגים אינדיאנים מקומיים שמנסים להוביל את האוכלוסייה שלהם לקשר בריא עם החיים של האומה האמריקאית. הבאת קבוצות תיירים במסגרת תיירות אקולוגית, יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

נורה נרנג' ו-מורס, אמנית עכשווית מוכרת משמורת סנטה קלרה, שיצירותיה מוצגות במוזיאונים ברחבי ארצות הברית, מתגוררת בתוך חורשת עצים ענקיים. סביבה עבודות החמר שלה. "האנשים שלנו תמיד עבדו עם חמר", היא אומרת לי. "בין אם הם הביאו אותו מהנהר ובין אם יצרו או מכרו עבודות קדרות".

לא חסרות לפואבלוס בעיות חברתיות, אולם הם גם מציעים השקפה אחרת על אמריקה המודרנית. הם מציעים דרך חיים עם יותר עומק - עם קשר לאדמה ולמסורת אבותיהם, ועם חיים בתוך קהילה. כאשר נכנסים לשמורת אינדיאנים זה קצת כמו להיכנס לקובה או לאחת המדינות הקומוניסטיות האחרות שנעלמו. לפתע, האחיזה האינסופית של הקפיטליזם הצרכני נעלמת. יש הרגשה של שורשיות, כי אין צורך ממשי שהדברים ישתנו.

במיוחד אם הגעת על מנת לצפות בריקוד. שורות של דמויות עירומות למחצה, על פניהן מסכות, לגופן נוצות, פרוות ועורות, ובידיהן חוטים עם צדפים מרשרשים, רוקדות לקול התופים שמהדהד סביב קירות הבוץ. הריקודים המונוטוניים יכולים לגרום לצופה לשעמום אטומי, או לחלופין להכניס אותו לטראנס. הנוף - הגבעות המרוחקות, הבתים, העצים שממעל - הכל משתלב לחוויה אחת. בשלב מסוים במהלך היום, מושל הקהילה, מי שזה לא יהיה באותו זמן, פותח את דלתותיו, וזרם של אנשים נכנס לתוך הבית, שם מוגשים להם תבשיל צ'ילי, דלעת צלויה, תירס וטורטיות.

צוקי ברזוס בצפון ניו מקסיקו הם משהו מעולם אחר. הם בני שני מיליארד שנים ומתנשאים לגובה 600 מטר מעל גבעות מכוסות עצי אורן. למרגלותיהם ממוקם "קורקינס לודג'", שהן בקתות עץ שנבנו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. מתחם "קורקינס לודג'" מהווה מקום מפלט מאמריקה של התאגידים. אפשר לחוש את הטבע. יש מספיק אריות ודובים בסביבה כדי לגרום לנופשים לנעול את פחי האשפה המוצבים מחוץ לבקתות.

מה יש בו במקום הזה? התשובה היא שכל ההנאות כאן פשוטות, בסיסיות. אתה יכול לרדת לנהר ולטבול במי קרח. בקיץ אפשר לשחות בבריכת מים בין שני סלעים שגודלם כגודל בתים. אתה יכול לטייל בין עצי אורן, לדוג דגי טרוטה או לשבת ליד התנור ולהריח את ריח עץ האורן השרוף שבתוכו המתפשט ברחבי הבקתה. וגם כל הקולות כאן - הנהר הזורם למטה, הרוח המנשבת בין האורנים, ציוץ הציפורים, קולות הסנאים ורשרוש העצים - הכל טבעי. פעם ביום, אולי, מופרת השלווה על ידי זמזום רחוק של מטוס.

התיירות האקולוגית בניו מקסיקו כוללת גם הרפתקאות. סיסקו, או בשמו המלא, פרנסיסקו אנטוניו מיגל ניניו דה אורטיז לדרון דה גווארה, הוא חתיכת טיפוס. הוא אחיין דור שני של רעייתו של הגנרל המקסיקני פאנצ'ו וייה (1878-1923), ומשייט במורד הריו גרנדה כל כך הרבה שנים, עד שנהפך בעצמו לחלק מהאקולוגיה. "אני אוהב את הריו גרנדה", הוא אומר. "הוא הציל את חיי". למרות שהנהר כמעט הרג אותו, הוא נותן לו אשראי על חילוצו מחיים של פשע וסמים.

לאחר שבצעירותו היה מבוקש בשלוש מדינות, הוא מצא עצמו יום אחד בקצה מצוק על הריו גרנדה, כשהוא מתלבט אם לקפוץ, להסגיר את עצמו או להמשיך במנוסתו. ואז, לפתע, הוא שמע קולות שמימיים שרים את "נווד בודד" של הזמר מרל הגארד. השיר תיאר את חייו במדויק: תמיד במנוסה, לא משנה לאן יפנה. האם היו אלו מלאכים ששרו על עתידו? לא ממש. כעבור זמן קצר הוא גילה חוטי חשמל סמוך לצוק שאיכשהו קלטו את שידורי תחנת מוזיקת הקאנטרי המקומית. כך או כך, מבחינתו המסר היה ברור: הוא נסע היישר לתחנת המשטרה הקרובה, הסגיר את עצמו, ואחר כך ישב בכלא. כאשר השתחרר, בנה לאט לאט את העסק שלו, "לוס ריוס ריבר ראנרס".

בבוקר גשום אנו יוצאים לרפטינג על הריו גרנדה במסגרת החברה של סיסקו. כשאתה נכנס לנהר, משתררת שלווה חדשה. רק אנחנו והטבע, שמציג בפנינו מגוון עצום של בעלי חיים. הולכי על ארבע גדולים יותר אפשר למצוא ב"צ'אמה לנד" וב"קאטל ראנץ'", בבעלות שבט חיקרילה אפאצ'י. פאט לוקח אותי לסיור בחיפוש אחר דישונים ובופאלו. לאחר זמן קצר אנו נתקלים בעדר של 60 דישונים. החווה מושכת בעיקר ציידים, למרות שהתוכנית, במסגרת המגמה האקולוגית, היא לעבור לספארי ללא ציד. בינתיים, קל לראות מה היה כאן במשך שנים. האולם המרכזי של החווה מלא בגולגולות וראשים מפוחלצים של חיות שניצודו. חתולי בר, דובים שחורים, אריות, חזירי בר ועזי בר - אם זה היה משהו שהיה אפשר לירות בו, הראש שלו בוודאי תלוי כאן.

ואם רוצים להירגע אחרי ההרפתקאות בטבע, אין מקום מתאים יותר מ"אוחו קליינטה מינרל ספרינגס". מלון עתיק שנראה כמו תחנת רכבת מהמאה ה-19 במקסיקו . בספא רחב הידיים הזה יש אווירה מוזרה, מין שקט מטמטם. אולי זהו כוחו המרפא של האוויר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...