ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

ילדי הירח: תחנה ראשונה, גואה

השנה: 1999. המקום: גואה. אני בן 26 ואנחנו מתרוצצים בחולות, מודטים בהרים, מחוברים למציאות שאין בה מציאות. התחנה הראשונה במסע של רן ובר, פעם ממקימי פאצ'ה מאמה והיום ברסלבי מן המניין

רן ובר | 6/6/2010 10:02

אני לא זוכר איך קראו לו, אבל זה היה ספר של אנדרו כהן. קיבלתי אותו ממישהו באמצע ריטריט שתיקה, ואני בדרך כלל לא קורא ספרים בריטריטים של שתיקה. סוף סוף יש למוח קצת זמן לנוח, אז למה להלעיט אותו בעוד חומר לעיבוד? משום מה הסכמתי להסתכל בספר. אני לא זוכר ממנו דבר מלבד פרק אחד, ואולי רק אותו קראתי. "כל העולם נברא בשבילי" היה, כנראה, שמו. כהן מסביר שם שהאדם צריך להרגיש אחריות כאילו כל העולם ותיקונו מונחים על כתפיו.

הריטריט המשיך בשקט ובזרימה. ימים של שמש ויערות מסביב. הטיולים באזור המלון בו נערך, רק אני עם עצמי בשקט וללא קשר עם אף אחד, הכניסו אותי למרחב פנימי צלול. בארוחות הרגשתי את השקט מאוד חזק. הוא אופף אותך בעוצמה רוב זמן הריטריט, אבל הארוחות בחברת אנשים נוספים, מבלי לדבר עמם, מעמיקות את החוויה עוד יותר. אני זוכר כל עלה של חסה שנאכל באיטיות ובתשומת לב. כל כוס תה צמחים על מרפסת שפונה אל ההרים. רוח חרישית מלטפת ומרגיעה. נשימה עמוקה. אין לאן לרוץ. רק להרפות לתוך השקט.

בוקר של מסיבה על החוף בפרדיסו. כמה שבועות אחר כך, כל מה שנשאר מארנו היה גופה בוערת צילום פרטי

ארנו נשרף, חואן מנגן ריפוי

השנה: 1999. המקום: גואה, הודו. אני בן 26. באוויר תחושה של אופטימיות ממתיקת סוד. תמימות וניתוק מהעולם האכזר שבחוץ. עולם של אלימות, של קשיים. ישבנו כולנו בכיס קנגרו רוחני, במקום שאין בו דבר מלבד שקט וטבע אדיר ממדים. אלו היו שלושה שבועות של שתיקה מבורכת, בתוכם התאבד או מעד לתהום ארנו, מי שהיה אחד החברים הטובים שלי באותה תקופה. אולי המילה "חבר טוב" קצת מוגזמת, כי הכרנו בגואה חודש לפני כן, אבל די נקשרנו וגרנו בשכנות משך איזה שבוע. לא אשכח איך באמצע מסיבות תמיד היית מוצא אותו לידך מספר סיפורים מסקוטלנד. סיפורים שלמים באמצע מסיבה. לא יאמן.

הסאונדטרק המדובר של חואן

אחת התמונות האחרונות הזכורות לי מארנו מלווה בסאונדטרק של חואן, הטרק "ריפוי רוחני". בוקר של מסיבה על החוף בפרדיסו, הוא עומד בתוך הים על סלע ענק ורוקד. כמה שבועות אחר כך, כל מה שנשאר מארנו היה גופה בוערת במדורה. זה נותן לך פרופורציות על החיים. אבל באותו זמן הייתי אטום מדי. הכול חלף לידי, כמו נוף מתוך רכבת נוסעת. אפילו ישבתי ליד הגופה בזמן שהיא נשרפה. ככה הוא רצה, הם אמרו. ההורים שלו בסקוטלנד לא התפלאו. הוא תמיד היה הרפתקן. המשטרה ההודית החליטה שהוא נפל מהצוק כשניסה לטפס. זה היה הרבה יותר קל לכולם.

זה די אירוני שהטרק האחרון שאני זוכר ממנו נקרא "ריפוי רוחני". מספרים שחואן, די.ג'יי שחלה בסרטן, כתב אותו במהלך טיפולים כימותרפיים כדי להירפא מהמחלה. זה היה טרק טראנס קלאסי בגואה באותה תקופה, שהשפיע

עלינו עמוקות. בהודו, ובעיקר בטיול של חיפוש רוחני רווי כימיקלים, חיים ומוות מקבלים פרופורציות אחרות. הכאב והאימה של המוות שלו הגיעו הרבה יותר מאוחר. הרבה אחרי שחזרתי.

מי בכלל חשב על העולם באותם הימים? חשבנו רק על איך להגיע להארה. זה היה הדבר היחידי ששינה. גם אותו חבר חשב שהוא בשלבים של הארה, בל זה היה רק סוג של התקף פסיכוטי. חברים סיפרו אחר כך שיומיים לפני שזה קרה, הוא סיפר שהקולות אמרו לו שהם יהרגו אותו כעבור יומיים. חיצים של האשמה הופנו לעבר מי שהנהיג את הריטריט. למה לא בדקת? למה לא התרעת? אני אפילו לא בטוח שהחיצים השאירו ולו שריטה קלה על המגן המשומן של חוסר קשר וניתוק. הכול קורה כפי שהוא צריך לקרות. אקזיסטנס טייקס קייר, לא?

ארנו ז"ל. אקזיסטנס טייקס קייר צילום פרטי

היינו חבורה של ילדים יפים עם עיניים בורקות, שיער ארוך ואופטימיות אינסופית, מתרוצצים בחולות של גואה, מודטים בהרים של מנאלי. מנותקים מהעולם, מחוברים לרובדים פנימיים של ניתוק מהמציאות החיצונית וחיבור למציאות מדיטטיבית פנימית. מציאות שאין בה רע. מציאות שאין בה מציאות. רק קיום ריק. ובתוך הקיום זרעים של תודעה ואושר מנותק.

מי רצה להכיל משהו אחר? עולם? אבא ואמא? חברים בישראל? - זה היה פשוט מדי. אם אין אני לי מי לי – לא? אם אני לא אגיע להארה, איך אוכל לעזור למישהו אחר? רק שכחנו את המשך המשפט: ואם אני לעצמי, מה אני? מי בכלל חשב שאם העולם נברא בשבילי, אז יש לי וואחד אחריות פה. אם הכול נוצר בשבילי, אז אני צריך לדאוג לכל מה שקורה פה. לתת כתף.

הסיפוק העצמי של הניסיון להיפטר מהעצמי

פעם דיברתי עם מישהי שהילד שלה רצה כלב. "נו, אז למה את לא קונה לו כלב?", חקרתי. "למה לא, באמת?" היא צחקה בקול רם, הצביעה על הילד המתוק ואמרה: "הוא הולך לטפל בו שבועיים, גג. אני אצטרך להאכיל את הכלב הזה איזה תשע שנים נוספות. תודה, אבל לא מתאים". גם אנחנו היינו כמו ילדים שרוצים כלב. רצינו את הכלב, אבל לא את האחריות שקשורה אליו.

אם העולם נברא בשבילי, אז אני צריך להתחיל לראות מה אני עושה פה. מה אני אמור לעשות בעולם הזה? איך אני מחזיר את העסק כשהוא טוב במילימטר אחד מאיך שקיבלתי אותו? איך אני משפר את מה שקורה פה? אם פה זה העסק שלי, מה אני אמור לעשות? או אולי בכלל אין לי שום אחריות על מה שקורה. אולי זה הכול בשבילי, סתם בשביל שאני איהנה פה?

באמת לא היה אכפת לי. היה לי חבר טוב שהתחתן במהלך התקופה שהייתי בהודו, וממש ביקש שאגיע לארץ, לחתונה שלו. אבל החלטתי להאריך קצת את המסע שלי שם. הוא בטח יבין, חשבתי לעצמי. אבל הוא לא הבין. בכלל בכלל לא. הוא כעס עליי מאוד. אני לא בטוח שהוא אי פעם סלח לי. במבט לאחור, אני רואה כמה אגוצנטרי היה המהלך הזה. כמה סיפוק עצמי היה בניסיון להיפטר מהעצמי. איזה ספוטלייט מדהים עליי ועל החיפוש שלי, ובאיזו מידה של חוסר תשומת לב לכל מה שקרה מסביבי זה היה כרוך.

אחרי הריטריט קראו לי הנופים הפראיים של אזור מהבלשוואר, הודו, אז עזבתי את הספר של אנדרו. אבל הספר לא עזב אותי. זה קינן בתוכי כמו וירוס תודעתי. כל העולם לא נברא אלא בשבילי. הכול סובייקטיבי, הכול אישי פתאום. כל העולם המנוכר הזה הוא שביב של תודעה אצלי. מה זה אומר? מה האחריות שלי בכל העסק הזה? לפי מה שאנדרו כתב, יש לי אחריות רבה. לפיכך, ובהתאם לזאת, תייקתי את פיסת המידע הרוחנית במגירה צדדית, ושם היא נשארה במשך כמה שנים.

אבא, תעזור לי להיות אבא טוב

חיוך של הילד הקטן שלי מגיח מתוך המטבח. "אבא, אבא" הוא מדדה, ומביט בי בעיניים גדולות. זה כמעט כל מה שהוא יכול להגיד כרגע, והחיוך מתפשט על פניו כשהוא רואה אותי. אופטימיות אינסופית קורנת מפניו המלאכיות. אוי, כמה אני צריך להתפלל עליו, כמה אני צריך לדאוג לחסרונו, כמה אני אוהב אותו. אבא, תעזור לי להיות אבא טוב. תעזור לי להיות בנאדם טוב. תעזור לי שיהיה לי אכפת מכל העולם הזה, שלא בראת אלא בשבילי.

רן ובר, בן 37, נשוי + 3. מחפש רוחני מגיל 16, ממקימי הכפר הרוחני-אקולוגי פאצ'ה מאמא בקוסטה ריקה, רייקי מסטר שלימד ברחבי העולם, יזם הייטק מחלוצי האינטרנט בישראל וכיום חוזר בתשובה שמעביר שיעורים מתורתו של רבי נחמן מברסלב ברחבי הארץ.לאתר הבית