צדקה חברתית: לתת מהנשמה ומהלב
במצב של חוסר, כשהמלכות מנותקת מהיסוד, קשה מאוד להיפתח ולהרגיש את הכאב של השני, הלב נאטם. רן ובר מעדיף לתת צדקה, לא צדק
"שלום", הוא עומד לפנייך במבט מושפל. "באתי ל..".
אתה עומד מולו ושוקל מה לעשות.
"יש לי גם מכתבים", הוא מדגיש, "אבא שלי התמוטט כלכלית/המצב קשה בבית/לאשתי יש.../גילו אצלי מחלה נדירה (או כל התשובות נכונות)".
האם לפתוח את הארנק והלב ולתת לו צדקה או שאולי צריך פה צדק? מה אתה חושב לעצמך, אתה רוצה להגיד לו, אין לך בושה? לדפוק לאנשים באמצע הלילה בדלת? לך לעבוד, פרחח.
מצד ה"צדק הקר" אתה לא חייב לו כלום. אתה עבדת קשה, הרווחת בעצמך את הכסף שלך. אתה לא אשם שקרו לו כל הדברים המצערים והכואבים שהוא מספר עליהם. מה הקשר אלייך? שילך לעבוד או ימצא איזה פתרון. מצד הצדק הנקי והטהור – אתה לא
אבל מצד הצדקה זה משהו אחר לגמרי. מצוות הצדקה המוטלת על כל יהודי לעזור ולתת. כמובן שלכל דבר יש גדרים, אבל עדיין, יש פה חסד. יש פה נתינה. ערבות הדדית. אכפתיות למקום של השני והבנה שהכסף שלי, אפילו שעבדתי קשה כדי להשיג אותו, מגיע בסופו של דבר משמיים. זה לא לפי "הדין הקר", זה מעבר לדין. זה נוגע לאנושיות, לרחמים, לקשר.
שמעתי פעם מישהו מגדיר את המילה אכזר. הוא חילק אותה ל"אך", שאחד הפירושים שלה הוא "רק", ולמילה "זר". רק זר. זאת אומרת שכמישהו אכזר, הוא מרגיש רק זרות אל השני. בגלל שהוא מרגיש רק זרות אליו ושום קשר – הוא יכול לעשות לו מעשים נוראיים.
לאור המחאות החברתיות ולאורה של פרשת השבוע שקראנו השבת בבית הכנסת (פרשת ראה), חשבתי להאיר כמה נקודות לגבי צדק וצדקה. הנושא של הצדקה מאוד רחב ומסועף ולכן אוכל לגעת רק בנקודות מועטות ובאופן מאוד כללי. רבי נחמן מסביר שספירת המלכות מקבלת שמות שונים, ביניהם צדק ואמונה. ישנם אפילו פסוקים שנראה שזה ממש מתחלף אחד בשני. מתי המלכות היא צדק ומתי אמונה? לפי הזהר הקדוש, צדק זה כשהמלכות לא מקבלת שפע רוחני מהספירה שמעליה, הספירה המשפיעה לה שנקראת יסוד. ואמונה זה כשהיא מקבלת את השפע הרוחני. היא "נרגעת".
זאת אומרת שכשהמלכות מחוברת ליסוד היא רגועה, מלאה ויכולה לתת, יכולה להיות במצב של אמונה. כשאנחנו בתחושה ש'אין לי חוסר כרגע' או באמונה שתמיד נוכל להתמלא שוב בשפע, נוכל לתת בשמחה. ואילו כשהמלכות מנותקת מהיסוד, מנותקת מההזנה של השפע הרוחני, היא מרגישה חסרה והיא נמצאת בדינים, ב"צדק קר".
כשאני מרגיש שיש לי וכשאני מרגיש מחובר אני יכול לתת בשמחה, אני יכול להיות קשוב לצרות של האחר, לכאב שלו. אבל כשאני מרגיש שאין לי, שחסר לי, ואני מפחד שאם אתן לא יהיה לי, אז קשה לי מאוד לתת. קשה לי מאוד להיפתח וקשה לי מאוד להרגיש את הכאב של השני. הלב שלי נסגר ונאטם ואני לא מבין מה רוצים ממני.
יש סיפור מפורסם על רשע ששאל את רבי עקיבא בהתחכמות: "אם אני אתן כסף לעני אז אהרוס לקדוש ברוך הוא את התוכנית שלו. הרי הוא עשה אותו עני. אם אתן לו כסף אז אני אוציא אותו מהמצב של העניות ואהרוס לקדוש ברוך הוא את התוכניות!". רבי עקיבא ענה לו שזה בדיוק ההפך. הקדוש ברוך הוא עשה אותו עני כדי שאתה תוכל לתת לו, כדי שאתה תזכה במצוות הצדקה, כדי לפתוח לך את הלב. מהבחינה הזאת אתה צריך להיות אסיר תודה לאותו העני.
זה מביא אותנו לנקודה נוספת – איך נותנים. כתוב במפורש שצריך לתת בשמחה. אם אתה כבר נותן, אז תן עם כל הלב. אל תיתן לאותו אדם את הכסף ותחמיץ פנים ותיתן לו את ההרגשה שבעצם אתה לא רוצה לתת. אלא תן את מה שאתה רוצה – ובפנים מאירות. גם ככה קשה מאוד לאנשים לבקש עזרה.
הצדקה שהצגנו כאן היא רק חלק מכלל פעולות הנקראות גמילות חסדים. השם גמילות חסדים גם מושאל לקיצור – גמ"ח (גמילות חסדים). המילה גמ"ח בדרך כלל מתארת בשפה היומיומית הדתית אפשרות ללוות כסף ללא תשלום ריבית (מכיוון שאסור לקחת ריבית מיהודי אחר), אולם ישנם גמח"ים מכל סוג ומכל צורה – גמ"ח כיסאות לאירועים, גמ"ח חיתולים, גמ"ח תרופות ועוד עשרות או מאות מסוגים שונים.
נושא הגמח"ים הוא אחד הדברים שניתן בקלות ללמוד ול"העתיק" מהחברה הדתית והחרדית. זה חוסך המון המון כסף. מכיוון שגמילות חסדים היא דבר חשוב ובסיסי ביהדות, אנשים שמחים לזכות במצוות – בן אדם קונה חפץ שהוא כמעט לא משתמש בו, כמו מכשיר אינהלציה לתינוק – גמ"ח חדש נולד! עכשיו יש לו גמ"ח מכשירי אינהלציה. הוא מפרסם בעיתון הקטן של הישוב שהוא גר בו, או באיזה לוח מרכזי של הקהילה.
הרבה אנשים שיש להם לפתע סכום גדול של כסף מזומן, במקום לשים אותו בבנק שמים אותו בגמ"ח הלוואות. אנשים שצריכים ללוות כסף, ניגשים לגמ"ח ואז בדרך כלל בגיבוי ערבויות או ערבים, מקבלים הלוואה ללא ריבית וללא הצמדה. הכסף שלך עובד לצדקה, עוזר לאנשים אחרים וכאשר אתה צריך אותו – אתה יכול לקבל אותו חזרה מבעלי הגמ"ח. נשמע מפחיד אולי, אבל זה עובד.
בכלל, יש המון דברים שאפשר לעשות בקהילה ולחסוך באמצעותם המון. הצדקה במקום לקחת ממך כסף, בסופו של דבר נותנת. והחסד הוא גלגל המתגלגל בעולם וחוזר אלייך.
ברוך השם, אשתי ילדה לפני מעט יותר משבועיים. כל הזמן שכנים עוזרים, עם הילדים או אם צריך להביא משהו. לפני שבת אנחנו מקבלים "תפריט"- איזה משפחות מביאות לנו איזה חלקים בסעודות השבת. עוגה ממשפחה אחת, דגים ממשפחה אחרת, עוף ממשפחה שלישית. כולם טורחים ועוזרים כדי שיהיה ליולדת קל ונעים יותר לחזור לשגרת החיים.
האם חייבים להיות דתיים כדי להשתמש בצדקה וגמילות חסדים? ממש לא. כל אחד יכול לקחת ולאמץ לליבו במקום שהוא חי ופועל את העקרונות האלה. לתת מעשר חודשי מהכסף שאתה מרוויח לכל גוף שאתה מאמין שעושה טוב בעולם, או ישירות למשפחות נזקקות. זה לא קשור לדתיים או לחילוניים.
הזכרנו קודם שהמלכות צריכה להיות מחוברת ליסוד. בפשטות אפשר להגיד שהמקבל (מלכות) צריך להיות מחובר עם הנותן (יסוד). אחת הבעיות היא שהרבה פעמים הנותן מרגיש חוסר קשר, הוא מרגיש שהמקבל "מתלבש עליו" וכאילו מכריח אותו לתת לו, והוא חסר הכרת תודה.
אם נזכה לחזור להיות חברה שיש בה קשר חם בין אנשים, שכשאדם יש לו, יוכל לשים כספים לעזור לאחרים וכשיצטרך יוכל לקחת מהם הלוואות. שכשמישהו אחר צריך משהו יוכל לעזור לו – אז יהיה קשר בין הנותן למקבל. אז הנותן ירגיש טוב עם הנתינה ולמקבל תהיה הכרת הטוב, אז נהפוך מצדק לאמונה, נעלה מצדק לצדקה.
לבלוג של רן
לספרו החדש התגלות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם