בלי לומר מילה: ולפעמים האמירה נגמרת
לפעמים אנחנו חווים מצב תודעתי שאי אפשר לצמצם אותו לתוך מילה. זה כמו לנסות לקחת את הים הביתה בכוס חד פעמית. רן ובר והמסע אל סוף המילים
"תגיד סבא, אתה חושב שיש למילים סוף?", שאל הילד וצייר בחול את האות אלף.
"סוף?", שאל הסבא וחכך בראשו. הוא הסתכל לכיוון האופק. השמש התחילה לשקוע והשמים התמלאו בצבעי פסטל. החוף כבר התרוקן מאנשים והם היו צריכים לחזור הביתה. כל רגע עם הילד היה מלא וממלא. סבא לא רצה לחזור.
"כן. אתה חושב שאולי הן נגמרות פעם?", שאל הילד ומחק את האות ברגלו הימנית. הוא הסתכל על הסבא ונעץ בו מבט חד, "הן נגמרות?".
"אני באמת לא יודע", ענה הסבא, "מה אתה
"אני חושב שיש להן סוף", אמר הילד בהחלטיות, התקדם לכיוון קו המים וצייר בעזרת רגלו קו בחול הרטוב הקרוב לים. "אני חושב שמילים הן כמו כביש. כביש שלוקח אותך לאנשהו. ובסוף הכביש נגמר ויש תהום. תהום אפלה ולפניה יש שלט".
הסבא צעד במהירות אחריו והתנשף. "שלט?", שאל וצחק.
"כן, שלט". גל קטן התקרב לחוף באיטיות, כיסה את הקו שצייר, מחה אותו ושב להתאחד עם הים. הוא הביט בסבא במבט רציני ואמר - "שלט שכתוב עליו, סוף המילים".
לפעמים אנחנו מגיעים לסוף המילים. לפעמים אנחנו חווים מצב תודעתי שפשוט אי אפשר להסביר אותו. אי אפשר לצמצם אותו לתוך מילה. זה כמו לקחת את הים הביתה בכוס חד פעמית. לא פשוט.
אבל בכל זאת – אתה רוצה לשתף את זה. אתה צריך לצמצם את זה למילים כדי להעביר את זה, אם בכלל יש טעם להעביר את זה. אתה יודע מראש שכל מה שתעביר, כמה שתנסה להסביר - זה יהיה בלתי אפשרי.
את החוויות העמוקות בחיים, הן הטובות והן הקשות, אי אפשר לצמצם לגמרי. אבל אפשר לתאר. אפשר לנסות. אחת הסיבות שאי אפשר לצמצם אותן היא שהצמצום, לפחות במקרה זה, לתוך מילים, מתבצע בעזרת השכל. ואם החוויה חזקה היא כוללת את כל החלקים, גם את השכל וגם את הלב, ובחיבור ביניהם נוצרת אחדות – נקודה נוספת פנימית.
יש מקומות פנימיים שהמילים נגמרות. שאי אפשר לתאר אותן. אי אפשר להכיל אותן – אפשר רק לחוות אותן ולהיות הן. וזה לא רק בחוויה אלא בעיקר בידיעה פנימית. יש משהו שאתה יודע, אבל הידיעה שלו היא לא שכלית. אומר רבי נחמן בשיחות הר"ן: "כי גדולת הבורא יתברך – אי אפשר לומר לחברו. ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה והתנוצצות של גדולת הבורא יתברך שהיה לו אתמול.. כי אי אפשר לספר כלל" (שיחות הר"ן, שיחה א').
גם אם אתה נמצא בחוויה רוחנית של חיבור עמוק ופתאום אתה מבין משהו – אתה לא יכול להישאר שם ולהיאחז במילים שמתארות את אותה החוויה, כי המילים חלקיות. אתה גם לא יכול לתאר את החוויה מיום אחד לשני, כי החיים הם זרימה.
מה שהרגשת אתמול, הוא לאו דווקא מה שאתה מרגיש היום. ההבנה האמיתית היא לא רק בשכל אלא גם בחיבור ללב. יכול להיות שאתה מבין בשכל אותו דבר גם היום וגם אתמול, אבל אם הלב שלך סגור היום אתה לא יכול להגיד שאתה באמת מבין את מה שהבנת אתמול.
אז מה עושים בסוף המילים? פשוט נשארים איתן. פשוט מבינים שיש גבול למה שאתה יכול להעביר. להבין שלפעמים אתה פשוט צריך להיות. הרבה יכול לקרות גם בלי מילים. רק לשבת ביחד. ולהיות. או לעשות משהו בלי לנסות להסביר.
אז אולי פשוט לעזוב את כל המילים? אולי פשוט לשתוק? גם זה לא נכון. כי כדי להכניס את האור לתוך העולם אנחנו צריכים מילים. בראשית ברא אלוקים, בעשרה מאמרות נברא העולם. הדיבור מוציא את המחשבה אל הפועל.
כשאתה מבין משהו – אם תוכל לצמצם אותו למילים ולהשתמש בו בחיים, אתה הופך לחלק מתהליך הבריאה האינסופי. אתה מכניס עוד אור לעולם, עוד טוב לעולם. השימוש במילים צריך להיות בזהירות, כי מילים הן כלים לאנרגיה רוחנית. כשאתה מדבר דיבורים טובים, אתה משפיע טוב בעולם, וכשאתה חס ושלום מדבר דיבורים שליליים אתה מונע טוב או אפילו גרוע מכך.
אנחנו חיים במציאות מורכבת. מצד אחד הנקודה הפנימית ביותר – אי אפשר לדבר אותה. ומהצד השני – כמה שאתה נוגע בעוד יותר טוב פנימי ורואה מסביב הרבה סבל וכאב – אי אפשר שלא לדבר אותה.
רבי נחמן מסביר שאם אדם הגיע למשהו, וישנם אנשים שתלויים בו – הוא צריך לשתף אותם באותו הטוב. הוא לא יכול לשמור אותו רק לעצמו ולהגיד 'שיסתדרו לבד'.
כל אחד מאתנו מלא בהמון טוב, המון טוב – שאם יוכל לצמצם אותו לכלים, למילים, יוכל להשפיע המון טוב בעולם. כל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו משפיע. רלוונטי. כתוב ששום תפילה לא הולכת לריק. כל דיבור טוב מצטרף, כל מחשבה טובה מועילה, כל עשייה מבורכת נחשבת ופועלת את פעולתה בעולם שלנו ובעולמות הרוחניים.
אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות במסע אל סוף המילים. לא לעצור ולא לוותר על הביטוי הייחודי והאינדיווידואלי, שלנו אבל גם לדעת באותו הזמן שבשלב מסוים בנסיעה הזאת נגיע אל אותו השלט. אבל התהום שתתגלה שם לא תהיה אפילה. היא תהיה תהום מבורכת.
לבלוג החדש של רן ובר
לספרו החדש "התגלות"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם