הגבול האחרון: שרי אורובינדו מסמן את היעד הסופי של התפתחות האדם
הסוד הגדול של האדם הוא התודעה, כי המציאות החומרית אינה אלא המימוש החיצוני שלה. הטעות הגדולה שלו נובעת מהאמונה שמציאות חייו מעצבת את תודעתו – ולא ההיפך. פרק אחרון בסדרה
חיים אלוהיים, כותב אורובינדו, חייבים להיות פנימיים ולא חיצוניים. לחיים הפנימיים חשיבות רוחנית עילאית, בעוד שלחיצוניים יש ערך רק במידה שהם מבטאים את המצב הפנימי. האדם בעל ההבנה הרוחנית חי, פועל ונוהג בכל מישורי הפעולה שלו מתוך האלוהות, ושוכן בה; האדם הרוחני, זה שהבין את הקיום הרוחני וחי בתחושה של אני רוחני, יחיה חיים אלוהיים מבפנים וההשתקפות שלהם תהיה בהתנהלות הקיום החיצוני שלו.
המציאות הפנימית היא שיוצרת ומשתמשת בגוף ובמיינד כאמצעי הביטוי שלה. מחשבה, רגש ופעולה אינם קיימים עבור עצמם, אלא תפקידם לבטא את התגלמות המציאות האלוהית. כאשר התודעה מופנית החוצה יתר על המידה, חיים אלוהיים לא יהיו אפשריים, משום שבקיום כזה נדמה כאילו העולם יוצר אותנו. אבל חיים רוחניים מורים שאלו אנו שמוכרחים לברוא את עצמנו ואת העולם.
עלינו לגלות את הרוח ולפתח אותה מתוך עצמנו, לחלץ אותה בסבלנות מתוך הגוף. ברגע שחיים פנימיים כאלו נוצרו והחליפו את דרך המחשבה, הרגשות והפעולות שלנו בעולם לכדי עוצמה מושלמת של חיים פנימיים – כאשר אנו חיים בדרך העמוקה והגדולה ביותר שלנו באופן דינאמי, יוכל להופיע כוח מתמשך שייצור חיים גדולים ורחבים יותר. ההתרחבות חייבת לבוא מבפנים, ולעצב משם את השפעות העולם כפי שהן פועלות במציאות חיינו.
המיינד נוטה להתייחס לכוחות שעל פני השטח כאילו היו המהות והעיקר. הוא איננו מבחין בכך שאין זו אלא התגשמות משנית, המכסה תהליך נרחב ונסתר. מטרתו של זה אינה אלא לחשוף את ההוויה ואת העוצמות והצורות שלה. על כן, הלחץ החיצוני שאנו חשים בחיינו הוא רק אמצעי לעורר את ההוויה לצורך באבולוציה הזו, להיווצרות העצמית הזו.
כניסה לתהליך של צמיחה פנימית וחיים פנימיים תאפשר למצוא את אותה הוויה רוחנית. ממנה יש ליצור מחדש את הגוף, המיינד והחיים, ובאמצעותם ליצור עולם שיהיה הסביבה האמיתית של החיים. זהו האובייקט האחרון שכוח הטבע הציב בפנינו, היעד הסופי, והצורך הראשון הוא שהאינדיבידואל יגלה את הרוח – את המציאות האלוהית בתוכו, ויבטא זאת בכל הווייתו ובחייו.
להיות במלאות משמעו לחיות בשמחה: הוויה ללא שמחת חיים היא משהו נייטרלי או מצומצם. הכאב והסבל שאנו חווים בחיים הם סימן לחוסר שלמות ולחוסר מלאות. הם עולים מחלוקה של ההוויה, מחוסר שלמות של התודעה, מחוסר שלמות של כוחות ההוויה. שלמות אינטגרלית של תודעת ההוויה, שלמות של כוח ההוויה - הם ביטוי של חיים אלוהיים.
כל ההוויה היא אחת. להיות במלאות
לחיות רק כ"אני" של הגוף משמעו להיות יצור בן חלוף, משועבד למוות, לתשוקה, לכאב, לסבל, להתנוונות ולריקבון. מנגד, להעלות את התודעה אל מעבר לגוף, לא להיות מוחזק על ידי הגוף ולראות בו אמצעי וצורה חיצונית משנית ופחותה של האני - זהו תנאי ראשון לחיים האלוהיים. לא להיות מיינד המשועבד לבורות ולמגבלות התודעה, להתעלות מעל המיינד ולראות בו אמצעי, לשלוט בו כמבנה של היווצרות חיצונית של ה"אני" - הוא התנאי השני. לחיות מתוך התעלות מעל החיים החיצוניים, לשלוט ולהשתמש בהם כביטוי ואמצעי של ה"אני" - הוא התנאי השלישי.
הדברים האלו אינם יכולים להיות מושגים כל עוד נותר האדם בתודעה שפונה תמיד החוצה, הפועלת רק או בעיקר מפני השטח. ההוויה האינדיבידואלית חייבת למצוא את עצמה ואת הקיום האמיתי שלה באמצעות התנועה של כניסה פנימה, לכדי חיים מבפנים. זו איננה כניסה אל חשכה או אל ריקנות משעממת כפי שרבים טועים לחשוב, אלא תנועה של התרחבות עם ראייה גדולה יותר, הכרוכה ביכולת גדולה יותר. למעשה, אלו הם חיים אמיתיים ומגוונים הרבה יותר מהחיים הפיזיים האנושיים הרגילים.
האושר של ההוויה בחיים פנימיים כאלו גדול ועשיר הרבה יותר מאשר כל סוג של אושר שיכול האדם המנטלי שחי על פני השטח להשיג. כניסה אל ריקות עצומה, דוממת ואפילו אינסופית - היא חלק מהחוויה הרוחנית הפנימית. באדם הפיזי נטועה מידה של פחד מפני הדממה או החלל, אשר החשיבה המלאכותית או המיינד עשויים להתכווץ מולה ולחשוש מפניה מכיוון שהם מבלבלים את הדממה עם תחושת האי-קיום בחלל הזה.
אבל הדממה הזו הינה דממת הרוח, שהינה התנאי לידע, לעוצמה ולחסד גדולים יותר; הריקון הזה הוא ריקון הספל של ההוויה הרגילה שלנו, והחופש מהתכנים העכורים שלה - כך שהיא תוכל להתמלא מהיין של אלוהים. האושר של הרוח יהיה תמיד גילוי חדש, הצורות של היופי שבהן היא תופיע יהיו רבות לאינספור, הביטוי הדינמי של החיים כולם הוא בחזקת נס מתמשך, מלא שמחה.
הכניסה אל המציאות העילאית איננה דומה לתפיסה האנושית של גן עדן נצחי ומונוטוני שחוזר על עצמו. כל כניסה כזאת היא כניסה מחדש אל האינסוף, בגדר יצירה עצמית המביאה את האינסוף אל תוך ההוויה. הגדילה אל האינסוף מגוונת ומכילה אושר נצחי שאיננו כלה לעולם, הכרוך בהתגלמות הולכת וגוברת של חסד ויופי נשגבים, ובפתיחה מתמדת אל אופקים ומחוזות חדשים. האושר של הרוח יהיה תמיד גילוי חדש, הצורות של היופי שבהן היא תופיע יהיו רבות לאינספור, הביטוי הדינמי של החיים כולם הופך אז לנס מתמשך, מלא שמחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם