אני היא זה: המציאות המוחלטת של מירה אלפסה
אתה נעשה הדבר. אתה נעשה "זה". אני לא יודעת איך להסביר זאת: הכול הוא האחד. בגיל 90 משתחררת "האמא" ממה שהיא מכנה הטמטום האגוצנטרי, ומתמזגת עם האינסוף
במאמר הקודם תיארנו את התקדמות תהליך הטרנספורמציה הרוחנית של אלפסה, אותם תיעד סאטפרם תלמידה הקרוב, באמצעות טייפ הקלטה. בגיל 90 מתארת "האמא" את המשך הטרנספורמציה:
הבוקר, הדרך הישנה נעלמה לחלוטין. בכל פעולה, מחווה, תנועה, בהתנהגות של הגוף והתאים, בתודעה החומרית עצמה – בכל דבר, לא היה דבר מלבד 'זה' (המצב 'האחר' כפי שכינתה אותו האמא. א.ק). לא היו קונפליקטים, לא היו קשיים, הכול זרם בקצב אחיד, עם עוצמה פנטסטית בפעולה הקטנה ביותר. המצב הזה נמשך, בהתמדה, בערך ארבע שעות.
כל הפעולות הפשוטות שהן חלק מהיומיום שלי, נעשו בדרך אחרת לחלוטין. אני לא יודעת איך להסביר זאת.. לא היה עוד זיכרון, לא היו הרגלים, הדברים נעשו אחרת מכפי שלמדתי לעשות אותם. הם נעשו בספונטניות, דרך התודעה. הזיכרון והפעולה התחלפו בשיטה חדשה של התודעה, שיודעת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, כשהיא נדרשת לעשות זאת. בכל רגע אתה נמצא היכן שאתה אמור להיות, וכשאתה מגיע ליעדך זה 'זה'. כשמתעוררת בעיה הפתרון מגיע וכשהוא מגיע, הוא מגיע בעובדות, בפעולות, בתנועות.
אין עוד הצטברות מעורבבת של ידע. הכול ספונטני, טבעי ולגמרי לא מורכב. זה מאוד פשוט, כמעט ילדותי בפשטותו. כל 'הבלתי אפשרי', 'הלא יכול להיות' ו'הלא יכול להיעשות' פשוט נעלמו. התודעה פועלת במצב זה בעקביות ונוכחת באופן מתמשך במה שצריך להיעשות, עוקבת בכל רגע ורגע אחר התנועות שלה. זה הופך הכול לאפשרי! בדיוק ככה נעשים נסים או היפוכים דרמטיים של סיטואציות אפשריים: הכול נעשה אפשרי!
הטמטום האגוצנטרי הוא המכשול שגורם לנו לראות דברים ביחס לעצמנו, במקום לראותו כחלק מהאינסוף הנצחי. בתפקוד העדין הזה יכולה תנודה מנטלית אחת לערער את הכול... ברגע שההתנהגות הישנה של הגוף חוזרת לדוגמא, כשהיא חושפת את פניה - הכול נעצר. נדרשת רק תנועה אחת רגילה, רק תנועה אחת של התפקוד הרגיל, כדי שהכול ייעצר. אז אתה צריך לחכות שהתפקוד הישן יסכים לעצור, וברגע שאתה יכול לתפוס את 'זה' שוב ולהישאר בזה, זה מופלא.
הידע התחלף במשהו מיוחד, שאין לו עוד כל קשר עם מחשבה, ועוד פחות מזה - עם ראייה. הוא מתגשם בהדרגה, יותר ויותר, כמשהו מסדר גבוה יותר, הכרוך בסוג חדש לחלוטין של תפיסה: אתה פשוט יודע. זה הרבה מעל מחשבה ומעל ראייה; זוהי תפיסה גלובלית, ללא הבדלים, שבה הראייה, השמיעה והידע מופיעים במקביל. זהו סוג חדש של תפיסה, אמיתית הרבה יותר.
כשאני מסתכלת על אנשים, אני לא רואה אותם עוד כפי שהם רואים את עצמם: אני רואה את התנודות של כל הכוחות שנמצאים בהם ועוברים דרכם. כך אני יודעת שהראייה הפיזית שלי איננה מכשילה אותי, אלא משתנה באופייה. זאת, מכיוון שפרטים פיזיים הנגזרים מראייה פיזית רגילה הם שקריים עבורי - אבל זה עדיין לא מונע ממני מלראות דברים באופן פיזי.
כאשר המצב הזה נעשה מושלם, זה אפשרי לעשות הכול בדרך אחרת לחלוטין. הדרך הזו איננה תלויה בחושים החיצוניים: זוהי בהחלט תחילתו של הביטוי הסופר מנטאלי. זה משהו שהוא בו-זמנית הכול, ומכיל את האמת של הכול בכל דבר. זוהי תפיסה מאוד מלאה, מאוד אינטימית עם הכול: אין מרחק, אין הבדל, אין 'משהו שרואה' או 'משהו שנראה'. ועדיין, זה מקיף ושווה ערך לכל תפיסות החושים. זה תמיד מלווה בתחושה של משהו ללא קונפליקט, ללא זעזועים, ללא סיבוכים. כשזה מגיע, זה לא מגיע כמחשבות. זה כאילו אני רוחצת בתוך זה, ואז.. 'אני הוא זה' ( TAT TAVM ASI) . אין יותר אני – אתה, זה תמיד מגיע כגילוי חדש,
אתה נעשה הדבר: אתה נעשה 'זה'. אתה לא רואה את זה, זה לא משהו שאתה רואה, או מבין או יודע; זה משהו שהוא אתה. אני לא יודעת איך להסביר זאת: הכול הוא האחד. אחד המניח אינספור צורות, אבל לא כמרכזים נפרדים של הרגשה, ראייה והבנה: זה איננו כך. זוהי מהות אחת שכבר מכילה אותם. התודעה במצב הזה גמישה באופן יוצא דופן, היא מסתגלת ומתאימה עצמה לכל תנועה ולכל דבר שקורה, ללא הפרדה.
הכול נהפך לתודעה חיה, שבה כל דבר נובע מתוך התודעה שלו ומתקיים בזכותה. רגע לפני שמישהו נכנס לחדר שלי, לדוגמא, אני יודעת את זה, בתודעה חופשייה מכל אלמנט מנטאלי. הכול נעשה ברור ומדויק, במגע ישיר עם הדבר כפי שהוא. זה כאילו אני רואה הכול בפעם הראשונה ומזווית שונה לחלוטין, הכול נראה אחרת: אופי של אנשים, נסיבות, אפילו התנועה של כדור הארץ והכוכבים; הכול נראה חדש ולגמרי בלתי צפוי. כל ההשקפה האנושית המנטאלית הרגילה פשוט נעלמה לחלוטין! זה כאילו החומר מסתכל על עצמו בדרך שונה לחלוטין.
התודעה כבר לא נמצאת באותו מצב מול הדברים, כך שהם נראים שונים לחלוטין. התודעה האנושית הרגילה, אפילו הרחבה ביותר, תמיד עוסקת במה שנמצא במרכזה, והדברים מתקיימים ביחס למרכז הזה; בתודעה האנושית אתה עומד בנקודה מסוימת, והכול מתקיים ביחס לאותה תודעה של אותה נקודה. אבל עכשיו הנקודה כבר איננה קיימת, כך שהדברים מתקיימים מעצמם.
התודעה שלי היא בתוך הדברים. אני כמעט מרגישה כאילו אני נמצאת בתוכך, כאילו אני פועלת מתוכך. אני לא מרגישה עוד את מגבלות הגוף שלי. זהו כוח, זאת התודעה שמתרחבת על פני הדברים. המהות הכוללת היא אחת, הכול הוא אחד; זה מה שאנחנו כל הזמן שוכחים. אנו חיים בתחושה מתמדת של נפרדות, אבל זה שקר אחד גדול! התחושה הזו איננה אמיתית. ברגע שאתה משנה את התודעה שלך, כל תחושה של נפרדות וחלוקה נעלמת לחלוטין.
בכל פעם שהחוויה הסופר מנטאלית מופיעה, היא מתפשטת: 'זה' זורם בדם, גורם לרעד בעצבים, רוטט בתאים ובכל מקום; החוויה כולה נעשית יותר מדויקת ואוניברסלית. זה כאילו אני נמצאת בתוך הכול. לא כאן (מצביעה על הגוף) - אלא בתוך הכול.
עם 'זה' הכול מסתדר מעצמו. זה מדהים! יש לזה את הכוח לשנות הכול, אתה פשוט 'זה', תנודה בודדת של 'זה'. הגוף לא צריך עוד 'לחפש' שום דבר. תמיד תהיתי למה האדם לא ידע זאת מלכתחילה, למה הוא היה צריך ללכת אחרי דתות, אלים, וכל הדברים האלו, בזמן שזה כה פשוט: אם תיכנס עמוק אל תוך תוכך, עמוק מספיק פנימה, ותישאר שם מספיק זמן בשקט – 'זה' יהיה. לא תוכל להבין זאת. רק להיות 'זה'.
ואז, הדבר החשוב ביותר ברגע שמצאת את 'זה', הוא לשמור את התודעה של הנוכחות הזו. הנוכחות חייבת להיות מוחשית. וכאשר אתה מצליח להחזיק את זה, כל דבר שאתה עושה, כל דבר שאתה אומר, כל מה שתהיה עשוי לעשות - זאת תהיה הנוכחות הזו שתבטא את עצמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם