חברים מהקארמה
שלי ברעם מציעה להפסיק לתרץ לעצמנו את מצוקת הזולת בהבלים כמו "זאת הקארמה שלו", כי מאחוריהם מונח בעיקר החשש מתחושת חוסר האונים. במיוחד כשמדובר בהורים של גלעד שליט
אנחנו כל כך שמחים בשבילו, ובשביל אביבה, נועם, הדס ויואל – שהפכו כבר מזמן לאורחים קבועים בסלון ביתנו. כמעט בני משפחה. אבל אנחנו שמחים לא רק בשבילם, אלא גם בשביל עצמנו. כי חוויית המציאות שלנו נשענת על אירועים המתרחשים סביבנו, וסיפורים עם סוף טוב נותנים לנו תקווה. מחזקים את התחושה שלנו שאפשר לעבור קשיים, ובסוף הכול יהיה בסדר. גם בחיים שלנו.
אבל גלעד שליט עדיין בשבי, ואף אחד לא יודע מה יעלה בגורלו. והסיפור הזה מביך אותנו גם ברמה האישית, כי הוא מערער בתוכנו את האמונה האיתנה שיש מי ששומר עלינו ומשגיח, ולא ייתן לדברים רעים לקרות לנו - וכך הופך גם אותנו לשבויים בתוך חוסר ודאות וחוסר אונים.
מתוך ניסיון לפתור את המצוקה האישית שלנו ומתוך רצון כנה ואמיתי לעזור, אנחנו מרגישים את הצורך לעשות משהו. חלקנו בוחרים לנהוג באופן אקטיבי ויוצאים להפגנות, כותבים, מתנגדים, מנסים להשפיע על מקבלי ההחלטות. אבל רובנו לא עושים דבר. אנחנו כואבים עד מאד את כאבה העמוק של משפחת שליט, אבל לעתים הוא נשאר בתוכנו. לא מתגלה. חברה סיפרה לי שהיתה במצפה הילה, ממש בפתח בית משפחת שליט, וכל כך רצתה ללחוץ יד, לחבק, להרגיש קרובה. אלא שלא היתה בטוחה מה נכון ומה לא נכון לעשות. לא רצתה להקשות ולא רצתה להיתפס כמסיגת גבול, ומתוך מבוכתה נשארה בחוץ.
אני כותבת את הדברים האלה בבית קפה, רחוקה ממצפה הילה ומעזה. מעליי מתנגן לו עכשיו שירה המקסים של קרול קינג, "YOU'VE GOT A FRIEND", אשר חלק ממילותיו, בתרגום חופשי שלי, הוא:
אם אתה מוטרד או מדוכדך, וזקוק לאהבה ותמיכה
ושום דבר, שום דבר אינו מסתדר,
עצום את עיניך וחשוב עליי, ותוך זמן קצר אהיה שם לצדך
להאיר - גם את לילותיך החשוכים ביותר.
חורף, אביב, קיץ או סתיו
כל שעליך לעשות הוא להתקשר אליי
מכל מקום בו אהיה ארוץ אליך
לראות אותך שוב.
יש לך חבר
האין זה טוב לדעת?
יש לך חבר.
אני חושבת שלצערנו לא תמיד אנחנו מצליחים להיות חברים. לא בעניין משפחת שליט ולא במצבים אחרים בחיינו: כמו למשל כשנודע לנו שחבר חולה במחלה קשה, כשקרובים שוכלים את בנם, לחברים נולד ילד פגוע, או שמישהי שאנחנו מכירים עברה אונס. לא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות, מה להגיד ואיך להתנהג. הלב שלנו יוצא אליהם - אבל פינו אילם. כי מה יש להגיד במצבים כאלה, כשהגרוע מכל קורה, וצמד המילים "יהיה בסדר" מתרוקן מתוכן?
אמנם בימים הראשונים אנחנו מגייסים את כל כוחנו, משתדלים לתמוך ולהיות, אבל לאורך זמן, במקום שבו אין תקווה ואין נחמה, ואין בידינו לעזור – קשה לנו מאד להיות. המצב הזה מאיים עלינו ברמה האישית, ואנחנו מתרחקים. בהדרגה אנחנו מתקשרים פחות,
כך גם בעניין גלעד שליט: גם האקטיביסטים שבינינו יוצאים פחות להפגנות, חולפים ברפרוף על פני כתבות בעיתון. לא יכולים לשאת שוב ושוב את פניהם המיוסרים של ההורים. פניהם המשמשים עדות חיה לכישלון הצורב שלנו להיות חברים של אמת, אולי גם להיותנו אנשים לא רוחניים כפי שקיווינו להיות. אך בעיקר, דרך פניהם מוכות היגון והדאגה, עולה בתוכנו החשש האיום והבלתי נסבל: שאלוהים לפעמים יוצא להפסקה.
אני חושבת שאחד האתגרים הרוחניים המשמעותיים הניצבים בפנינו הוא להיות מסוגלים לשהות בנוכחות רציפה גם בזמנים של קושי אמיתי. גם כשמתחשק לנו לברוח, גם שאנחנו לא יכולים לשאת את המצב, ובמיוחד כשאנחנו לא מצליחים למצוא הסבר מתאים לשאלה: למה זה קרה?
לצערי, לעתים אני עדה לכך שאנשים משתמשים ברעיונות רוחניים שונים כדי להקל על תחושות חוסר האונים שלהם עצמם, ובאמצעות הסברים נטולי רגש וחסרי חמלה הם קובעים בנחרצות: "זו הקארמה שלו, אין מה לעשות!". בעיני, אמירה מסוג זה אינה משקפת הבנות רוחניות עמוקות משום שהיא נאמרת ממקום שאין בו אהבה. חשוב להבין שגם הרעיונות הרוחניים העילאיים ביותר, כאשר הם אינם מחוברים בעדינות לאחר ונובעים מחוסר רגישות – יש ביכולתם לשמש בסיס ליצירת אלימות וניכור.
אז איך נוכל להתמודד עם עצמנו ועם האחרים במצבים של חוסר אונים בלי לנטוש ולברוח? אני חושבת שהצעד הראשון כולל את ההסכמה שלנו להכיר בכך שבכולנו קיים קושי נפשי טבעי להימצא במצבים של חוסר אונים. זהו החלק ההישרדותי שבתוכנו, חפץ החיים, אשר מבקש לברוח מכל מקום הנחווה בתוכנו כמאיים על שלומנו הפיסי או הרגשי. זו לא תעודת עניות לאף אחד מאיתנו. כך אנו בנויים.
יחד עם זאת, כל עוד נבחר לתת למנגנון ההישרדותי הזה, שפרויד כינה אותו "עיקרון העונג" לנהל את חיינו, ונעדיף באופן גורף הימצאות במקומות נעימים ונוחים על פני שהיה במצבים מורכבים מבחינה רגשית – תמיד נהיה שבויים בהתרחשויות חיצוניות: כשיקרו אירועים טובים נרגיש טוב, וכשיתרחשו אירועים קשים נחווה סבל עז ורצון לברוח.
לכן, על מנת שנוכל להתקדם בדרכנו הרוחנית ולשהות באופן יציב יותר בתוך חיינו ובמערכות היחסים שלנו, אנחנו צריכים לאמן את הנפש שלנו לשאת מצבים רגשיים מורכבים, ולא לברוח. להתאמן בלהישאר. הרגעת הנפש מתוך חמלה, אך מתוך הסירוב לתת לה לנהל את חיינו, תוכל להביא את כולנו להיות נוכחים באופן רציף בחיינו ובחיי האחרים. ומתוך יציבותנו הבלתי מתפשרת נוכל להבין שלמרות התחושה המתסכלת והקשה שאין בידינו לשנות את המצב, הרי שתמיכתנו ואהבתנו הן עצמן משמשות כתקווה ומשענת.
לעתים הן אלה הנותנות את הכוח והאמונה לאחרים לעבור במיצרים הקשים של חייהם. לכן, אם נמשיך לתמוך בחברינו הקרובים וגם בבני משפחת שליט ולא נפנה להם עורף גם בחלוף הזמן, אם נהיה שם כשיקראו לנו - נלמד להיות חברים באמת.
לאתר הבית של שלי ברעם
לפרויקט "פזמון חוזר" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם