פאצ'ה ככה: כך הקמנו את גרסת הבטא של פאצ'ה מאמא
גולפיטו. עיירת גבול מצחינה ונידחת בקוסטה ריקה. גיהינום לח וגשום. חלוצים עם לונגי על המותניים נכנעים בזה אחר זה לתנאי הסביבה הבלתי אפשריים. התחנה השישית במסע של רן ובר
אני מניח שאיש לא חשב לברר מראש את תנאי מזג האוויר במקום. זה מה שקורה כשחבורה של צעירים טובי לב ורוחניים מחליטים להקים קומונה אקולוגית בקוסטה ריקה. בסך הכול המיקום היה טוב, המחיר סביר והתמונות קסומות ומוריקות. דמיינו את עצמנו עם טוריות בידינו, לונגים צבעוניים למותנינו, בונים את מה שהיה החלום של כולנו: מקום יפה ושקט לגור בו, בלי הלחץ והרעש של העולם.
ואז הגענו לגולפיטו. עיירה מצחינה, נידחת, במרכז אמריקה. גיהינום לח וגשום. שמישהו יזכיר לי מה אני עושה פה?
נקודה להשוואה. בתל אביב יורדים בשנה 530 מ"מ גשם. בגולפיטו 5080 מ"מ. זה בערך פי עשר. והמציאות אפילו חזקה יותר מכל סטטיסטיקה.
בטיסה ישב לידי אהרון, אמריקאי יהודי חייכן שהסביר לי למה נבחרה דווקא קוסטה ריקה. "אתה מבין", הוא סיפר בעליצות, "לקוסטה ריקה אין צבא. למעשה, היא נשענת על הצבא האמריקני", הוא הוסיף בגאווה. "מכיוון שרודנים ומהפכנים צבאיים עשו בה מהפכה כל שני וחמישי, החליטה הממשלה לוותר על הצבא. חוץ מזה, היא מדינה מאוד אקולוגית, עם מודעות גבוהה לסביבה". הנהנתי בראשי בהבנה. הוא הוסיף בפסקנות: "אני ממש נגד צבא ואלימות. אין לי מושג איך אתם מחזיקים שם מעמד, בישראל". החלטתי לא לפתוח את המשא ומתן המדיני, ורק פלטתי: "טוב, עכשיו אני פה, לא?". שנינו היינו מאוד אופטימיים.
דרום מערב קוסטה ריקה. הזמן: 1999 אני בן 26
המטוס הקטן שאוכלס בנוסעים בודדים נחת על הכביש הצר באמצע היער. נחלצתי ממקומי, מכווץ מהישיבה הממושכת, ובלב נרגש יצאתי החוצה. גל של חום בלתי נתפס הכה בי. זה היה משהו מעולם אחר. משהו שלא חוויתי מימיי. לח, כבר אמרתי? את פניי קידמו פרצופים מוכרים, שהגיעו כמה שבועות לפני כן. ניכר היה שהם שמחים לבואנו, אבל משהו בפנים שלהם נראה דהוי ועייף. לאט לאט התחוורה לי הסיבה.
מדי יום, בצהריים, הרגשתי שאני עומד להתעלף. פשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי על הרגליים. חשבתי שאולי חליתי באיזו מחלה טרופית. זאת לא היתה עייפות רגילה, זה לא היה משהו מוכר. לא הבנתי מה קורה. אז הסבירו לי בחיוך שזאת תופעה ידועה, שילוב של החום הרצחני עם אחוזי לחות מהגבוהים בעולם. הבגדים בארון עברו תהליך התססה. אני בטוח שזה מה שקרה שם, כי ריחות העובש המזעזעים והרטיבות התמידית שלהם גרמה לי לרצות לצרוח. תחשבו על מגבת שאף פעם, אבל אף פעם, לא מתייבשת. או על חולצת טריקו נקייה אבל רטובה. הכול הרגיש מלוכלך ודהוי.
הכול שם היה טרופי וענק. יתושים בגודל של
פעם אחת שלחו אותה לרעות כבשים, ובהיותה בחורה נחמדה מברוקלין, כולן ברחו לה. היא רצה מודאגת מאוד לצ'יף האינדיאני, וסיפרה בחרדה שאיבדה את כל הכבשים. "הכול בסדר, אל תדאגי" חייך אליה הצ'יף במבט מנחם, ואז הוסיף: "עכשיו תלכי ותתפסי את כולן". בעודה מתרוצצת בעקבות כבשה חמקנית על גבי גבעה תלולה, רגליה שרוטות ועייפות, מיואשת ומושפלת, פתאום היא שאלה את עצמה מה, לעזאזל, עושה ילדה יהודיה טובה מברוקלין במקום כזה. ברגע אחד פתאום התחוור לה חוסר השייכות שלה לאורח החיים הזה. היא ארזה את חפציה המעטים ושבה לברוקלין, מותירה אחריה את הצ'יף החייכן וכבשיו המרדניות.
אז מה ילד טוב מהרצליה פיתוח עושה בגיהינום הלח הזה, שאלתי את עצמי במהלך הפסקות עילפון הצהריים בבית עץ רקבובי בגולפיטו. יש גיהינום של אש. רבי נחמן מדבר על גיהינום של שלג – מצב בו אדם חי במציאות קרה ומנוכרת. אבל אז גיליתי שיש עוד גיהינום. הגיהינום הלח. הכול דביק. תחושה שהכול מאבד צורה ומצב הצבירה השליט הוא נוזלי. אולי זה בעצם ניסיון של הכול לחזור לאחדות?
ואז הגיעו הגנבים. התברר שהמקום הנפלא הזה לא רק חם, רטוב וגשום עד אימה, אלא גם קרוב לגבול עם פנמה ולפיכך שורץ גנבים ומבריחים מסוגים שונים. בתור מערביים היינו כמובן אטרקציה.
לא ידענו מה לעשות. איך להילחם במכת הגניבות, כשגם ככה אנחנו בקושי שורדים את החום. אחר צהריים אחד, בעודי מתעלף בחדרי, פרץ אהרון את הדלת ובחיוך של ניצחון הודיע: "זהו. שמנו סוף לגנבים המסריחים האלה". מצמצתי בעיני והתבוננתי בו. האם הרמבו העצבני הזה הוא אכן אותו ילד חייכן מהמטוס?
"איך?" שאלתי בעודי צובט את עצמי, בודק שאני לא הוזה את כל הסיטואציה. "לקחנו שכירי חרב. עם נשק, חבר'ה שלא כדאי להתעסק איתם. יש להם רובים ואם מישהו יתקרב לכאן הם ירססו לו את הצורה. אל תדאג, אתה יכול ללכת לסטסנג רגוע ולהשאיר את הכסף שלך בחדר". מזל שלקוסטה ריקה אין צבא.
היתה מין תחושה של פיידאוט. כאילו העסק מתפוגג לאטו. והיו, באמת, כאלה שעזבו. הם פשוט לא היו מסוגלים לסבול את תנאי הסביבה. אני חושב גם שהפער בין המציאות לחלום היה גדול מדי עבור רבים, והם בחרו להמשיך לחלום במקום אחר. היו גם אלו שהמשיכו, למרות התנאים החיצוניים הקשים. לימים קראו להם "החלוצים". בסופו של דבר הבינו כולם שזה לא הולך להשתנות, ושמוטב לא להשתקע בחבל ארץ עם אקלים מזופת שכזה. בסוף הם באמת קמו ועזבו לטובת המקום שמוכר היום כפאצ'ה מאמא.
אז החיים הם לא סדרה של גלויות צבעוניות, ובתוך כל קושי וכאב יש אמת עמוקה יותר. הגעגוע לעולם טוב יותר הוא געגוע אמיתי של הנשמה. הרצון להשליט את הצדק הרוחני בעולם הוא טוב ונפלא, אבל הקושי והמאבק נמצאים בכל מקום. כשאני מוכן לפגוש אותם בתוכי, אני פחות מחפש את הפיתרון החיצוני שלי. ואז, גם אם יש צבא ופקקים בכביש, אפשר להסתדר עם זה. כשאני מוכן לקבל את הקושי ולא לפתור אותו בבריחה אל מקום קסום, נפתחות דלתות קסומות בתוכי.
לאתר הבית של רן ובר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם