יותר יפנית מיפנית: מבט עומק אל טוקיו התוססת
האגדה מספרת שיפן ניצבת על גבי דג ענקי המזיז את זנבו ומרעיד את אדמתה כאלף פעם בשנה. בביקור בטוקיו תגלו שגם היא רועדת - הן מטראומות העבר והן מתדרי טכנולוגיית העל העכשווית
המרכז ממנו היתמר העשן משך אותם כחבלי קסם, ויחד עם שאר המבקרים, החלו לעשות בידיהם תנועות גדולות: כאילו הם אוספים את עשן הקטורת, ומורחים אותו על גופם. העשן המיתמר במקדש אסאקסה ידוע כבעל סגולה לבריאות. עשרות מבקרים עמדו יחד עם השניים והעניקו "טיפול" מעושן לגופם, חלקם מדגישים במיוחד איבר גוף זה או אחר.
לאחר מספר דקות החלו הצעירים לעלות במדרגות המקדש. הם חלפו מתחת לפנס הנייר הגדול, עליו כתובות שמות גיישות מפורסמות בטוקיו. הארגון העירוני של הגיישות היה זה שתרם את הכסף למנורה הגדולה. בתוך המקדש נשמע רחש בלתי פוסק: שילוב של תפילות, דיבורים, לחישות ושקשוק מקלות.
עולי הרגל הצעירים עמדו בפנים המקדש, מול המסך הירוק, והביטו במרכז הקדוש. כאן, מאחורי הוילון הירוק, נמצא הפסל הקדוש של אל הרחמים הבודהיסטי קאנון. על פי המסורת המקומית נמצא פסלון של האל בשנת 628 לספירה בדרך נס בידי שני דייגים שדגו בנהר. למרות שהפסל מסתתר מאחורי הפרגוד מזה עשרות שנים, אין מטיל איש מעולי הרגל ספק בעובדה כי הוא שם.
שפתי השניים מלמלו מספר מילים: ספק תפילה, ספק בקשה, ספק דרישה. לחיזוק מחויבותו של האל נשלפו מתוך כיסם מספר מטבעות שהוכנסו אל תיבת התרומות הגדולה. מכאן פנו השניים אל המקום ממנו נשמע שקשוק מקלות בלתי פוסק. הצעיר שלח יד לכיסו, שלף מטבע נוסף בן 100 ין, והכניסו לתוך קופת מתכת רחבה. השניים בחרו בכלי מתכת גלילי, שממנו הזדקרו כעשרים מקלות עץ, החזיקו את הכלי בידיהם, והחלו לשקשק. לאחר כחצי דקה של שקשוק אינטנסיבי, נפל אחד המקלות. השניים הרימו אותו בחרדת קודש, בדקו את המספר המסומן אליו, ולאחר מכן פנו אל מגרה עליה הופיע אותו המספר. הם שלפו פתק וקראו את הכתוב עליו. לפי החיוך שהתפשט על פניהם, נראה היה שהתוצאה רצויה.
בצעד קל יצאו השניים מהמקדש ועברו אל שתי הפעולות מהן אין חומק ולו אחד ממבקריו: צילומים וקניות. מתוך תרמיל קטן שהיה תלוי על כתפי הגבר, נשלפו שתי מצלמות דיגיטאליות משוכללות, ושורה ארוכה של צילומים החלה עם
מפתח המקדש נראה רחוב נקאמיסה דורי (Nakamise-dori) העמוס בעשרות מסעדות וחנויות. זה המקום בו ניתן לראות שרידים לפאר ולקלילות, שאפינו את רובע אסאקסה בתקופה בה שימש כ"רובע התענוגות" של העיר. כיום ניתן לקנות כאן כמעט הכל: ממזכרות ועבודות יד, תיקים ונעליים ועד קימונו וחלוקי יוקאטה מסורתיים.
השניים צעדו לאורך הרחוב ונעצרו דווקא ליד חנות של ממתקי מוצ'י (Mochi): ממתקים יפניים עשויים כעבודת פיסול מושקעת במגוון צבעים וצורות. הבחירה הייתה בממתק בעל שכבה חיצונית לבנה, שכבה חומה ולמעלה חצי תות שדה. ליפנים אין שום דעות קדומות לגבי המרכיבים המשמשים את עולם הממתקים. הממתק הפופולארי מורכב מאורז דביק, שעועית מעוכה ותות שדה לקישוט. רק לאחר שבלעו השניים בהנאה שישה או שבעה ממתקי מוצ'י, המשיכו אל דוכן הגלידה הסמוך, שם קנו שני גביעים של גלידת תה ירוק, ואיתה סיימו את מסע הצליינות המקומי.
בתחילת המאה ה-17 החליט השוגון איאסו טוקוגאווה (Ieyasu Tokugawa) להעביר את ארמונו ומרכז שלטונו לעיר הקטנה אדו (Edo), שעל הנהר סומידאגאווה (Sumidagawa). אדו נותרה בסיס השליטה האזורי של השוגונים - אילי מלחמה, ששלטו בפועל ביפן. הקיסר היפני נותר בארמונו שבקיוטו כדמות כמעט חסרת השפעה. בשנת 1868 הצליח הקיסר מייג'י להגביר את כוחו, לבטל את שלטון השוגונים, ולהפוך את יפן למדינת לאום. אדו הוכרזה כעיר הבירה של יפן, ושמה הוסב לטוקיו – "הבירה המזרחית", בשל מיקומה בחופו המזרחי של האי הונשו (Honshu). בסוף המאה ה-19 נכנסה יפן לדרך שהובילה אותה למעצמה של ממש. לאחר ניצחונות על סין, רוסיה וקוריאה. עם השנים הלך מעמדה של טוקיו, כמקום מושבו של הקיסר והתחזק.
אגדה יפנית עממית מספרת כי יפן ניצבת על גבי דג ענקי, המנענע את סנפיר זנבו, ומזעזע בצורה זו את האדמה. כ-1,000 רעידות אדמה פוקדות מידי שנה את יפן. בספטמבר 1923 הניע הדג את זנבו בעוצמה, ויצר את הראשונה מבין שתי הקטסטרופות הגדולות בהיסטוריה של העיר. רעידת אדמה אדירה זעזעה את מישור קאנטו (Kanto) עליו יושבת העיר, וגרמה להרג של כ-140,000 איש. עוצמת הטבע הגורמת באופן תדיר לרעידות אדמה, התפרצות הרי געש וגלי צונאמי (משמעות המילה ביפנית היא גל גדול), הביאה את היפנים ליחס מיוחד אל הטבע ועל שבריריות החיים.
מדינת האיים של יפן כוללת בתחומה 29,751 קילומטרים של חופים (לעומת 273 קילומטרים בישראל). רק כאשר חושבים על עובדה זו ניתן אולי להבין את האהבה היפנית הגדולה לדגים ומאכלי ים. שוק הדגים של טוקיו, טסקיג'י (Tsukiji), הוא שוק הדגים הגדול בעולם. מידי יום מגיעים את השוק כ-2,000 טון של מאות מיני דגים ויצורי ים שונים. עיקר העניין הוא המכירה הפומבית של דגי הטונה, המגיעים חלקם קפואים וחלקם טריים, ומונחים, באולמות תצוגה בסדר מופתי ובניקיון מדהים כמו שרק היפנים יודעים.
סביב לשוק ישנן עשרות מסעדות המתמחות בדגים ובפירות ים. ליפנים, אגב, אין שום בעיה לאכול לארוחת בוקר מוקדמת סושי, סאשימי, קציצות דגים או מרק מדוזות ומלפפוני ים. חלק מהדגים הנמכרים בשוק מכילים חלקים רעילים, שרק הטובים בטבחים יודעים להסירם בצורה הנכונה, ולהגישם ללא סכנה לשולחן. יש הרואים כיום דווקא את האוכלים, ללא חשש וללא נטיות התאבדות, כהבעת הנאמנות הגבוהה ביפן.
התקופה הקשה שלאחר רעידת 1923 העלתה מאד את תחושת המצוקה, וב-7 בדצמבר, עם תקיפת היפנים את נמל הפנינים בהוואי, נכנס הקיסר הירוהיטו למלחמת העולם השנייה כבן בריתם של מוסוליני והיטלר. במהלך המלחמה השתלטה יפן על חלק נכבד מארצות אסיה, אך סוף המלחמה הביאה איתה קטסטרופה השנייה שנחתה על טוקיו. בחודשים שלפני זריקת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי תקפו בעלות הברית את טוקיו, והפכו את בתיה לעיי חורבות.
לאחר המלחמה גויסו מהעולם כולו (בעיקר מארה"ב) כספים אדירים, ששיקמו את יפן, והקימו לתחייה את עיר הבירה. טוקיו, שנהרסה פעמיים כמעט לחלוטין הפכה להיות למטרופולין הצפוף בעולם: כ-12 מיליון תושבים בעיר וקרוב ל-34 מיליון תושבים בטוקיו רבתי. הדחף האדיר לגדול, לצמוח, להתחדש, להתייעל, להדביק את המערב, ולהיות "הכי הכי" בכל תחום אפיין את טוקיו מאז סוף המלחמה.
בשנת 1958 הוקם מגדל טוקיו (Tokyo Tower) כמגדל אייפל משופר: 333 מטר (לעומת 321 מטר של אייפל), ומשקל כולל של 4,000 טון (לעומת 7,000 טון של אייפל). עם הדחף למודרניזציה נמצא המשקע המסורתי ברקע של כל שלב בחיים. בצילו של מגדל טוקיו ממוקם מקדש קטן לבודהיסטווה ג'יזו (Jizo), האחראי על נושא עצוב: נשים שהפילו את עוברן. על פי האמונה היפנית יש לדאוג, כמו לאבות הקדומים, גם לנשמותיהם של הילדים שלא נולדו. האם שהפילה משלמת לכוהני המקדש סכום של כמאה דולר בשנה, והכוהנים מתחזקים עבור כל ילד בובה עם כובע סרוג, שבשבת ומעט פרחים. כל זאת בכדי להזכיר לאל ג'יזו לדאוג לנשמתו של התינוק שלא נולד.
דוגמא אחרת לטכנולוגיה ולחידוש היא האי המלאכותי אודאייבה (Odaiba) הממחיש את תאוות המיחזור של היפנים. היפנים הם האובססיביים הגדולים בעולם למיון ומיחזור אשפה. במשך שנים נדחס הזבל של העיר, והושקע על קרקעית מפרץ טוקיו, עד שנוצר במקום האי אודאיבה, המחובר כיום ליבשה בגשר מרשים. על האי ממוקמים כיום אולמות קונגרסים, מרכז הקניות ונוס, המעוצב בפסלים קלאסיים ומעוטר בשמיים מלאכותיים (אגב, למיכל נגרין יש שם נציגות קטנה), מרכזי תקשורת, מוזיאונים, מלונות, ואפילו אונסן - בית מרחץ ציבורי גדול. סוכנות טויוטה הקימה על האי אולם תצוגה גדול כל כך, עד שניתן לעשות בתוך הבניין סיבוב ברכב קטן.
עם השנים הפכה טוקיו לעיר היקרה בעולם. מחיר שכירות לדירה קטנה וצנועה במרכז העיר מגיע לכדי 5,000 דולר בחודש. המחירים הגבוהים דוחקים המונים לצאת מהמרכז אל הפריפריה, ומאות אלפים מנצלים את התחבורה הציבורית המעולה, בכדי לנסוע לטוקיו מערים אחרות, זולות יותר. עד מלחמת העולם השנייה נחשב קיסר יפן, כחלק מפולחן השינטו, לצאצא של אלת השמש הנערצת אמטראסו (Amateraso) ואביהם של היפנים כולם. כחלק מהסכם הכניעה לאמריקאים, נאלץ הקיסר, לאחר סיום המלחמה, לוותר על מעמדו האלוהי.
צילום על רקע ארמון הקיסר בטוקיו הוא מעין "חובה לאומית" עבור כל יפני. בכדי להביע את הערכתו ועידודו למאמץ הלאומי, מחזיק הקיסר הנוכחי, אקיהיטו (Akihito) שדה אורז ומפעל משי קטן בתחומי הארמון.
הכותב הוא מדריך בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם