מיין שלי: מסע בין איים ונופים בצפון ארה"ב
השמש שוקעת שם בארבע אחר הצהריים, הכבישים מיושנים וצרים והקיץ קצר, אך כל אלה הם דווקא חלק מסוד קסמה של מדינת מיין שבצפון ארצות הברית. מסע ציורי המשקיף אל האיים
לא הסתפקנו בכך ואף נטלנו עצות מכוונות אחדות. עשינו זאת בעיירה תומסטון בירידה מכביש מספר 1, בחנות מזכרות קטנה, "פריזון שואו-רום" שמה, שמוכרת עבודות שהכינו אסירים במדינת מיין. לאחר נסיעה של כ-15 ק "מ בכבישים צדדיים וצרים, החוצים שדות ויערות אופייניים למדינת מיין, נכנסנו למגרש החניה.
בית החווה של האולסונים הזדקר מעלינו. הוא סחט קריאת התפעלות, ממש כפי שהרשים את הצייר האמריקאי אנדרו ווית לפני יותר מ-60 שנה. ייאמר מיד, לא כולם ירצו לעשות את הנסיעה הזאת. העיירות לאורך החוף של מיין, בין ברונזוויק לבר הרבור, הרבה יותר מזמינות מהדרך העוקפת הזו, המאריכה את הדרך ב-20 דקות נוספות בהשוואה לנסיעה בכביש הראשי. עם זאת, כשמגיעים לכאן אפשר להבין מדוע הצייר ווית הנציח את המקום בציוריו, בין השאר בציור המפורסם ביותר שלו "עולמה של כריסטינה".
בית אולסון הוא משהו מיוחד. הוא בנוי על גבעה קטנה, מוקף בשדה חבצלות, ונדמה כאילו הוא שומר מרחק, מתנשא, מונומנטלי, כמעט מתריס. החורף מכה בעוז בקירות העץ השחוקים, הקיץ אופה אותם. החדרים שלו מוזנחים, כמעט ריקים, והקישוטים על הטאפטים נראים כמו רוחות רפאים. אבל האדישות הזו של "אולסון האוס", זה בדיוק מה שמושך בו. לבית הזה תכונות נצחיות. כאילו הוא מתקיים בצומת של העבר וההווה, מקום שנראה בעת ובעונה אחת קבוע ובן חלוף.
במשך כמעט 30 שנה נהג ווית לחזור לנקודה הזו. הוא נהנה מהאופי של הבית ומחברתם של בעלי הבית והחברים שלו, כריסטינה ואלברו אולסון. "פשוט לא יכולתי להתרחק משם ליותר מדי זמן", הוא אמר. "ציירתי תמונות אחרות... אך נדמה היה שאני תמיד שב ונמשך אל הבית הזה... זאת היא מיין". ווית, כמובן, היה בר מזל. היה לו את כל חייו לגלות את קסמה של מדינת מיין, ואילו לנו היה רק שבוע. למרבה המזל, גם לטובתנו הייתה רשומה נקודת זכות מסוימת.
סבי וסבתי הגיעו למיין בשנת 1926 ושכרו בית בעיירה שנקראת ניו הרבור. משפחתי לא הייתה שונה מרוב אנשי ניו אינגלנד, שמדי קיץ החליפו את החום והלחות של פנים הארץ בערפל ובקרירות של החוף. כאן אבי עסק בציד סנאים והשיט סירות. הנופשים האלה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19 חוללו מהפך בכלכלה המקומית, כאשר הייצוא של סלעי גרניט, עץ ודגי בקלה מלוחים נקלע לקשיים. הם הפכו את מיין ל"מדינת הנופש". כזאת היא גם היום.
אבל להיותה של מיין מדינת נופש יש חיסרון. כאן הסוחרים מנסים לסחוט פרנסה לשנה שלמה בתוך חודשי קיץ אחדים. וכמו בתעשיית תיירות במקומות רבים אחרים, ההיצע התיירותי של מאפייני האזור כמעט נעשה לפרודיה של החיים שהיו כאן פעם.
כאשר ניו הרבור נעשתה צפופה מדי בשביל הסבא והסבתא שלי, בשנת 1941, הם קנו קוטג' המשקיף על פיגס קוב בסאותפורט איילנד תמורת 2,000 דולר. כיום הבעלים של הקוטג'
בבקרים אנו מתעוררים לקול חתירת המשוטים של סירות הדיג וצופים מהחלון בדייגי הלובסטרים העוברים ממצוף למצוף. בעזרת וו ותנועה מיומנת הם מניפים את המלכודות אל פני המים, שולפים את השלל, וממשיכים לתחנה הבאה. בלילה אנו יושבים על המרפסת ומקשיבים לצופר הערפל. אורות של סירות מפלחים את האפלה. כוכבים נופלים חותכים את השמים.
כמו שאנדרו ווית גילה את מיין ב"אולסון האוס", כך אנו גילינו את מיין בתוך אותם רגעי יחד שלווים עם המשפחה והחברים. קפה בבוקר, סעודה בלילה. הנסיעה האחרונה שלנו מבחינה זו הייתה מושלמת, למעט אי נוחות אחת: דוד המים החמים היה מקולקל (ועל כך פיצו אותנו). פתרון נמצא, אם כי לרחצה במים קרים יש את יתרונותיה.
כמובן שתמיד יכולנו לקפוץ להתקלח אצל השכנים ממול. זאת הייתה הזדמנות להכיר את אלפרד מוזס, המנהל בפועל של הקוטג'ים לאורך הדרך. משפחתו התגוררה כאן לסירוגין מאז שנת 1870, עת סבא רבא שלו הקים כאן את הכנסייה הראשונה. הוא בן 67, פטפטן, שכל אנקדוטה הופכת אצלו לסיפור. קיבלנו את פניו בברכה כאשר בוקר אחד הגיע לבדוק את הצנרת. שאלנו, "האם תוכל לגור במקום אחר?", והוא השיב מיד ב"לא". נכון, החורפים קשים והחשיכה המוקדמת גרועה יותר מהקור. השמש שוקעת בשעה ארבע אחר הצהריים ולא זורחת עד אחרי שמונה בבוקר. "אבל זה הבית שלי", הוא אומר. "יש כאן סוג של פנג-שואי. אני יכול לעמוד על המרפסת, להביט מזרחה ולראות את מונגן איילנד. ואחר כך להביט דרומה ולראות את הקוקולדס", הוא אומר ומתייחס למגדלור בקצה של סאותפורט. "הנוף הזה ממקם אותי. לא יכול לדמיין מצב שבו אני לא כאן".
לאחר שביקרנו ב"אולסון האוס" ובקבר של ווית על פיסת קרקע המשקיפה של נהר סנט ג'ורג' - שעה נסיעה מסאותפורט ואזור בותביי הרבור, נסענו לפורט קלייד, שם אכלנו פיש אנד צ'יפס. משם המשכנו למרשל פוינט, מגדלור שנבנה בשנת 1858 והתפרסם ברחבי העולם בשנת 1994, כאשר טום הנקס רץ לאורך הגשר שלו בסרט "פורסט גאמפ". רצינו להמשיך לרוקלנד לראות את אוסף היצירות של ווית במוזיאון המקומי, ואולי גם ליהנות מפשטידת אוכמניות בקמדן, אבל זו הייתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת.
לנסיעה לאורך החוף במיין יש את היתרונות שלה - דוכנים לצדי הדרך, הכפרים הקולוניאליים, כנסייה שמציצה בין העצים, אנדרטאות מימי מלחמת האזרחים ועוד. אבל הנסיעה הזאת יכולה להיות מאוד מדכאת. כביש מספר 1 הוא הדרך הראשית מברונזוויק לקמדן ולכבישים בעלי שני נתיבים יש נטייה להיות פקוקים. ואם יש גם עבודות בכביש - המצב רק מחמיר.
קו החוף המפותל הזה מזמין לשכור סירה או לפחות לקבל את הצעתו הנדיבה של הדוד שלנו, לקחת את שלו לסיבוב. למחרת יצאנו להפלגה וביקרנו בנמלים ובמזחים שאילולא היינו מפליגים, היו נדרשות לנו שעות להגיע אליהם ברכב. תוך זמן קצר מאז שיצאנו לדרך זללנו לובסטרים על המזח בג'ורג'טאון איילנד, עשינו פיקניק באאוטר הרון איילנד, שחינו בשיפסקוט ולגמנו מרגריטות ברובינהוד מרינה.
ביום האחרון שלנו יצאנו לתוך מפרץ מיין, אל דמריסקוב איילנד, רצועת אדמה בין הים והשמים. למקום יש היסטוריה עשירה ולא קלה. החל ממלחמות האינדיאנים במאה ה-17 ועד החיים הקשים של התושבים כאן במאה ה-19; מהתפקיד שמילא האי הזה בסיוע לימאים במצוקה, ועד לאותו יום בשנת 1939, כאשר המשפחה האחרונה שהתגוררה כאן עזבה את המקום לנצח. כיום האי מצא את השלווה שלו, לאחר שהפך לשמורת טבע.
לקראת סיום השבוע שלנו כאן, הלכתי לבית של מוזס להזמין אותו לארוחת ערב. הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, והוא ישב מתחת לעצי האלון על ספסל. לצדו הייתה משקפת והוא צפה בסירה שעשתה דרכה לאורך החוף. ישבנו וצפינו במפרץ הקטן. פעם היו כאן יותר עצים, הוא סיפר, אבל "הוריקן קרול" לקחה אותם בשנת 1954. הוא הצביע על עץ אורן סמוך למרפסת. כאשר היה ילד, העץ היה בגובה הברכיים. כאשר העץ גדל, המשפחה רצתה לנסר אותו, כי הוא חסם את הנוף. אבל אמו אהבה את העץ הזה. במשך השנים הוא המשיך לצמוח, עד שהיה גבוה מספיק כדי לא להפריע לאף אחד. ישבנו רגע נוסף בלי לדבר עד שמוזס שבר את השתיקה הקצרה ואמר: "שואלים אותי לפעמים אם לא נמאס לי מהנוף הזה. איך זה בכלל יכול להימאס? הנוף כל הזמן משתנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם