איך לשמר את הכוח היוצר: התנזרות מינית, הגרסה היוגית
למה היוגי נמנע מבזבוז אנרגיה מינית, איך אורגזמה גורמת להתפשטות התודעה ואיפה צדק פרויד כשטען שהליבידו הוא האנרגיה שמניעה את העולם. הדיבר הרביעי של היוגה: שימור הכוח היוצר
"ברהמה" פירושה "האנרגיה היוצרת", או "האל הבורא" – דהיינו הצד היוצר של אלוהים; "צריה" מתפרשת כ"שמירה". יחד, משמעות המילה ברהמצ'אריה היא שימור הכוח היוצר. ולמרות הנטייה לפרש את הכלל בהקשרו הצר, כפרישות מינית, ההקשר שלו רחב יותר ומכוון להימנעות כללית מבזבוז אנרגיה שלא למטרות צמיחה והתפתחות.
היוגים בתקופה העתיקה הבינו את מה שהתרבות המערבית גילתה רק במאה ה-20, בעזרתו הנדיבה של פרויד: הליבידו, הדחף המיני, הוא האנרגיה שמניעה את כל פעולות החיים. בטהובן נהג להסתגר בחדרו תוך הימנעות ממין ואכילה מועטה, על מנת ליצור סימפוניות נצחיות. מאמני כדורגל מונעים מהשחקנים מין ובידור לפני משחקים, כדי לשפר את ביצועיהם על המגרש. ואילו היוגי נמנע מבזבוז אנרגיה כדי ליצור את היצירה הגדולה מכולם: "אדם שלם".
תפיסות שמקורן ברפואות ההודיות והסיניות מייחסות לאדם מערכת סבוכה של מעברים ומרכזים אנרגטיים, מלבד הגוף הפיזי. מערכות אלו מונעות על ידי אנרגיית חיים ראשונית, המכונה בסינית "ג'ינג" ובהודית "אוג'ס". ובעוד הגוף יודע לחדש סוגי אנרגיה שונים, אנרגיית החיים הראשונית נחשבת לכזאת שלא ניתן לחדש, אלא לשמר בלבד. היא פועלת לאורך החיים בדומה לשעון חול פנימי, שקובע את קצב ההזדקנות ואת רמת החיוניות הכללית של האדם. אנרגיה זאת, ששתי המסורות נוטות לייחס את מיקומה לאזור עצם הזנב, משתחררת בכמות מסוימת מדי יום. מי שיודע כיצד לשמר אותה, יזדקן ויאבד את כוחו ואונו לאט יותר.
אך כיצד אנחנו "מבזבזים" את אנרגיית החיים? למשל באמצעות רגשות, תחושות ופעולות שאינן חיוניות, דוגמת כעס, דאגה, מתח, חוסר שינה, מאמץ גופני קיצוני ואוננות. סגנון חיים הכרוך במסיבות הנמשכות לאורך כל הלילה, צריכת סמים, אוננות ומין מופרז הוא ערובה להזדקנות מהירה ולחוסר מימוש של כוחות היצירה הטמונים בנו. שימוש בסמי אנרגיה, דוגמת קפאין, אקסטזי או ויאגרה משול לנטילת הלוואה מבנק אנרגיית החיים האצורה בנו, ואורח חיים הכרוך בפעולות כאלה מדלדל אותה באופן משמעותי. תסמונת התשישות
אמצעים לשימור אנרגיית החיים, תוך חידוש מאגרי אנרגיה זמינים אחרים, מציעה היוגה בדמות דיאטות שתיקה, בהן האדם נמנע מדיבור ומחשיפה לגירויים. תרגול מתקדם של שיטות אלו נקרא "קאייה קאלפה", או "עידן החושך". בתרגול זה, היוגי נכנס לחדר חשוך לחלוטין ונמצא בחסך חושי למשך תקופות הנעות בין מספר ימים במתכונתן המתונה, לבין חודשים אחדים. הבידוד המוחלט, בנוסף לתרגול יוגה מתאים ותזונה מיוחדת, מאפשר ליוגי חידוש של מצבורי האנרגיה הזמינה שלו, ואפילו הארכה משמעותית של חייו. מצב כזה, בו אין אובדן אנרגיה לסביבה, מאפשר התחדשות פנימית עצומה.
מי שיבדוק את הנושא בכנות, יגלה שסקס מעייף. נכון, אנחנו ממש אוהבים את זה, אבל בשביל רגע קצר של הנאה אנו משלמים מחיר כבד. פתגם לטיני אומר: "כל החיות קצת עצובות אחרי סקס". זה נכון. תסתכלו על סוס לפני הזדווגות: כולו חיוניות, עיניים נוצצות ורעמה זקופה. ואז, בתום שניות בודדות על גבה של סוסה, הוא כבר הולך בראש שמוט, עיניו כבויות וכל מה שנשאר לו זה להתהפך על הגב ולעשן סיגריה.
מצד שני, אי-פורקן עלול לגרום לחוסר שקט. היוגים גילו כי הקיטור הזה הוא בדיוק הכוח שאם ננתב אותו נכון יגרום לנו להצטיין. מה שלא נרצה, החל מלהרוויח מיליון דולר, להוציא עשר במבחן, לצייר את המונה ליזה או לזכות בהארה - תלוי בניתוב האנרגיה הזאת. הנער שמאונן לפני השינה, או שחקן הכדורגל שהולך לנערת ליווי - הם כמו צמיג מנוקב: פשוט חסרה להם החדות הרעבה שעומדת בבסיס ההצלחה. הכמיהה הרוחנית מכונה בטיבטית "בודיציטה"; זהו גם השם בטיבטית של "טיפות הזרע הגברי". די מעניין, לא?
אבל העניין הוא במיומנות של ניתוב האנרגיה הזאת, לא רק בהימנעות ממין. בסיינפלד, למשל, היה פרק שבו ג'ורג' ואיילין החליטו להתנזר ממין. בעוד שג'ורג' הפך לגאון מצליחן, איילין נהייתה סתומה. למרות שאינו נחשב לאישיות רוחנית, נראה שסיינפלד הוא אחד היוצרים חדי ההבחנה של התקופה: הוא קלט את הקשר שבין אוננות לאופן התפקוד בחיים, והצביע על עיקרון טנטרי ופסיכולוגי חשוב שנקרא "עידון".
עידון הוא המרה של אנרגיה אחת לאנרגיה אחרת, מפותחת יותר. בעוד ג'ורג' המיר את האנרגיה המינית שלו לאנרגיה של ריכוז ואינטליגנציה, אצל איילין האנרגיה נשארה במרכזי האנרגיה הנמוכים. האנרגיה המצטברת העצימה את הבלבול הרגשי, וסתמה את המרכזים הגבוהים. המטרה בברהמצ'ריה היא להניע את האנרגיה ממרכז המין ולהמיר אותה לכוח יצירתי.
הבעיה היא שחיים פעם אחת (לפחות) וכל הברהמצ'ריה הזאת נשמעת מתאימה יותר לוותיקן בימי הביניים מאשר לתל-אביב במאה ה-21. אבל היוגה מאוד ברורה בנושא: ללא ברהמצ'ריה לא תיתכן התקדמות רוחנית משמעותית. זוהי בעיה גדולה, שכל מסורת רוחנית על גבי הפלנטה שלנו ניסתה להתמודד עמה. את הפתרונות שאלו השכילו לספק ניתן לחלק לשלושה: הימנעות, צמצום או אורגזמה ללא פליטה.
ההימנעות המוחלטת, זו המוכרת כפרישות או נזירות, קיימת ברוב המסורות הרוחניות בעולם. בבודהיזם, בנצרות ובהינדואיזם נזירות נחשבת לאידיאל רוחני, שאליו אנחנו צריכים לשאוף. ולמרות שמדובר בדרך חיים לגיטימית שמאפשרת צמיחה רוחנית, הרי שחיים כאלה עלולים גם לייצר הדחקה וגאווה. אך בראש ובראשונה, רובנו במערב לא מסוגלים לאמץ אותם.
בחירה בצמצום הפעילות המינית נחשבת לבחירה מתונה, שהן סוואמי שיווננדה והן הרמב"ם ממליצים עליה. שיווננדה מציע לגבר צעיר אקט מיני פעם בחודש, ופעם בשנה לגבר מבוגר. הרמב"ם נדיב יותר, ומתיר לאיש פשוט לפלוט מדי יום ולתלמיד חכם (או בשבילנו יוגי) לעשות סקס רק כ"כעונג שבת". טקסטים סיניים ממליצים על רמת הפעילות המינית בהתאם לגיל האדם, לתכונותיו המולדות ולעונות השנה.
מסורות נוספות, דוגמת דאאוזים, אימסק ובמיוחד טנטרה, מקדמות פיתרון מתוחכם או מתחכם. הן הבינו שיש הבדל בין אובדן הזרע לבין החוויה הפסיכו-פיזיולוגית של התפשטות העונג, אותה אנחנו מכנים "אורגזמה". מתברר ששתי התופעות אינן קשורות זו לזו בהכרח בקשר ביולוגי. בעוד פליטה גורמת לאובדן אנרגיה, אורגזמה גורמת להתפשטות התודעה ולהפרשה של אנדורפינים ופרומונים החיוניים לבריאות הגוף.
אורגזמה טנטרית היא אורגזמה בה העונג מופרד מהפליטה, והיא מספקת הנאה ארוכה וחזקה יותר מאשר זו שמקורה במין רגיל. בעוד חלק מהמסורות השתמשו בידע זה להעצמת העונג בלבד, אחרות הבינו שאורגזמה היא למעשה שער רוחני רב עוצמה. אושו כינה את הריכוז הרוחני העמוק (סמדהי) "אורגזמה קוסמית": מדיטציה לתוך האורגזמה היא נגיעה בהארה. אך דומה שהבעיה היא שהאורגזמה קצרה מדי. כדי לגעת במהלכה בהארה יש ללמוד כיצד להאריך אותה, באופן שיגרום למין להפוך למדיטציה ממש.
אמנם, האמת היא שהדרך הרוחנית היא קשה. תרבות הניו-אייג' מציגה לעיתים גישת אינסטנט, בסגנון: "כיצד תגיע להארה בשלושה ימים, תוך אכילת צ'יז בורגר וללא פשרות". אבל להוציא בודדים שזכו בחסד קרמתי עצום, אין סיכוי להתקדם עם גישה כזאת. כדי להצליח אנחנו צריכים לעורר את הלוחם הרוחני שבנו; ברהמצ'ריה תעניק לו את הדלק והעוצמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם