השאנטי המקורי: הדיבר השישי של היוגה
בניגוד לניב הסטלני העברי החדש, מקור המילה "שאנטי" אינו בגאנג'ה הירקרקה, כי אם בסנטושה: מושג רחב ועמוק בהרבה, שמשמעותו חיי סיפוק
חלק ניכר מהאנרגיה שלנו בחיים מתרכז במה ששופנהאואר הגדיר כ"תחושת אינות", לפיה תמיד משהו חסר לנו. חברת הצריכה המודרנית, שמפעילה מכונה עצומה ומשומנת כדי לגרום לנו להרגיש שמנים מדי או עניים מדי, או לא מספיק טרנדים וקולים, מאוד מעצימה את התחושה הזאת. אם רק היה לנו קצת יותר כסף וקצת פחות משקל – הרי עולם שלם של אושר היה נפתח בפנינו.
למעשה, כל פרסומת, עיתון או תוכנית טלוויזיה הם סוג של מדיטציה על המנטרה "אני לא מספיק טוב".
סנטושה היא התרגול ההפוך. היא מלמדת כיצד להיות מסופקים בחיים, כך שבמקום לעבוד בעבודה שאנחנו לא אוהבים כדי לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, נוכל להתמקד במה שמשמעותי וחשוב. כי שלווה אמיתית לא נובעת מבטלנות, ממוזנחות או מעישון של עשבים ירוקים.
לרובינו יש נטייה להשליך את תודעתנו למקומות ולזמנים אחרים. זהו הרגל של האגו, שמעדיף לחיות בבועה של זיכרונות ודמיונות מאשר להיות במגע עם האמיתי. המשפט הראשון שאלוהים אמר לאדם בספר בראשית הוא "אייכה?". אלוהים הלא ידע היכן נמצא האדם, שהיה בכל מקרה האדם היחיד. זה היה ציווי לאדם, המכוון אותו לבדוק באיזו מציאות פנימית הוא שרוי - ואולי ההוראה הראשונה למדיטציה.
מסופר על רב חסידי ששאל את תלמידיו המתפללים בבית הכנסת "היכן אתם?". "אנחנו מתפללים בבית כנסת", ענו התלמידים. "לא נכון", ענה הרב. אתה בסידורים לשבת ואתה בחשבונות של העסק, ואתה עם אשתך. הסיפור מדגים את המצב שרובינו שרויים בו בדרך כלל, המשעבד אותנו למאמץ תמידי המיועד לשנות דברים שלא תלויים בנו. ובעוד שבעבר קיימות חרטות ובעתיד דאגות, ברגע ההווה לעולם לא חסר דבר.
זו אולי הסיבה לכך שהמרכיב החשוב ביותר של סנטושה הוא ההתמקדות בחיובי. לא מדובר בחיים בגן עדן של שוטים, אלא בהבנה של הדרך בה המוח שלנו עובד. מצב הרוח שלנו הוא תולדה של אין סוף מחשבות שמפרשות עבורנו את המציאות. הפירוש למחשבות נובע מהרגל מותנה של המוח, שבאופן פרדוקסלי תמיד מצדיק את עצמו. תת המודע שלנו מגיב למחשבות באופן מכני,
אנטוני רובינס, המאמן האמריקאי הנודע, מציע "דיאטת חיוביות". בדיאטה זו אנו נשבעים במשך שבוע לראות ולפרש את כל הדברים שמתרחשים בחיינו באופן חיובי, ולהימנע מביטוים שליליים בצורת תלונות ומאנות. במקום זה, הוא ממליץ לתרגל הודיה. הוא טוען שמי שיעמוד בדיאטה זאת במשך שבוע, חייו ישתנו לתמיד. רבי נחמן מברסלב אומר: "כל מי שאומר כמה רע לי, אומרים משמיים: 'זה רע?! נשלח לו רע גדול,שידע מה זה רע'. כל מי שאומר 'כמה טוב לי', אומרים בשמים: 'זה טוב?! נשלח לו טוב גדול, שידע מה זה טוב'".
מבלי להתייחס לצד המאגי של הדברים, התמקדות בחיובי גורמת לתת המודע לייצר תחושת סיפוק, שמאפשרת לאנרגיה שלנו להיות מושקעת בתרגול רוחני. ועד כמה שזה נשמע מוזר, אחת הדרכים לעשות זאת היא לרכוש מודעות למוות, שיש לה עוצמה גדולה בדרך לחיי סיפוק. עבור רובינו, עצם המחשבה עליו קשה ומדכאת, אבל מי שפגש את המוות ישירות או היה קרוב אליו - מספר על חיוּת עצומה ועל קבלת פרופורציות חדשות. המודעות למוות מגמדת את רוב הדאגות והחישובים שמעסיקים אותנו ביומיום, ונותנת פוקוס למה שבאמת משמעותי.
שיוון נפש תלוי בחופש ממה שמוגדר בבודהיזם "שמונה הדאגות הארציות": לקבל מה שאנו רוצים, להימנע ממה שאנו לא רוצים, להשיג הנאה, להימנע מכאב, לזכות בתהילה, להימנע מאנונימיות, לזכות במחמאות ולהימנע מהשפלות. למעשה, שיוון נפש הוא חופש גדול מכל הדברים שמשעבדים את חיינו, והוא מפתח חשוב לסיפוק.
יש שלווה אחרת, שדומה יותר לשקט בעין הסערה. היא מתקיימת במצב בו המתרגל מכוון כולו להגשמת ערכיו הרוחניים, ואינו נצמד עוד לתוצאה החיצונית של מעשיו. זהו מצב של אמונה גדולה ושל עשייה פעילה בעולם, מתוך שירות לאלוהים ואי-היצמדות לפירות הפעולה. שלווה כזאת אפשר למצוא באותה מידה כאם לשמונה ילדים בעיירת פיתוח, או בחיי קריירה מואצים בתל אביב.
ביוגה סוטרה של פטנג'לי נאמר שמי שמגיע לשלמות בסנטושה זוכה באושר אין סופי. במושגים מודרניים, סנטושה היא אימון בצורת חשיבה חדשה, והיא גם תוצאה של התרגול הרוחני. הבחירה במה להתמקד בחיינו נתונה בידינו, ואולי היא גם הבחירה היחידה שלנו. הלא בסופו של יום, יש אנשים שמוצאים סיפוק גם באשפתות קלקטה, וכאלה שרחוקים מרחק גדול ממנו גם בהילטון הים האדום. אם נתמקד במה שחסר תמיד יהיה עוד משהו שחסר, אך אם נתמקד ביופי ובחסד תמיד נחיה חיים של הודיה. אדם שלילי לובש משקפי בעיות, אדם חיובי לובש משקפי הזדמנויות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם