סיפור פשוט: ימימה אביטל מפרשנת את דיויד לינץ'
המהירות, אומרת ימימה, לא רק שהיא אשליה, אלא היא גם מקור מתח וחוסר מנוחה ללב ולנפש. על נוכחות בהמתנה ומילים שרבות, ועל הקשיש של לינץ' שיצא להשיב את אחיו על מכסחת דשא
עשר שנות הניתוק בין האחים נגרמו בשל מילים שהוחלפו ביניהם. אבל "מה שהיה חשוב אז", אומר אלווין לטרמפיסטית אבודה שאסף בדרך, "אינו חשוב היום". שני אחים מזדקנים השליכו מילים זה לעברו של זה, נאחזו בכעסם ובפגיעותם עד שנקרעה הרקמה החיה שחיברה אותם נפש בנפש במשך שנים רבות. עכשיו, מול פני המוות המתקרב, רק מה שבאמת חשוב נשאר.
הדור שלנו חסר מנוחה, אומרת ימימה אביטל, מפתחת שיטת החשיבה ההכרתית. אנחנו מבקשים להבין מהר, להשתנות מהר ולהשיג הרבה. המהירות, לא רק שהיא אשליה, אלא היא גם מקור מתח וחוסר מנוחה ללב ולנפש. במו ידינו אנחנו גורמים למצב של צפיפות פנימית. גלי המוח, במילותיה של ימימה, "מתנגשים בצפיפותם... המערכת העצבית עמוסה מעומס. מפזרת ורוטטת, מתרחשת, מתפזרת, במקום להיות נוכחת במקומה".

כאשר אנחנו חולפים בתוך החיים כמו נהגים במכונית מרוץ, בעודנו מדברים בדיבורית ותוך כדי כך גם שולחים מסרון למי שמחייג בשיחה הממתינה, אנחנו לא יכולים להיות נוכחים באמת. לכן, מתחילת הלימוד מבקשת מאיתנו ימימה, כמו מורת נהיגה מנוסה, להאט ולעצור. המושג הנלמד הוא "נוכחות אשר בהמתנה".
"נוכחות" היא המפגש עם מה שמתקיים ברגע הזה, עם מה שנוכח. כשאנחנו טסים במכונית כל ההוויה שלנו מכוונת לזמן ולמקום אחר שאליו נגיע; כשאנחנו מאטים, ואולי אף עוצרים, אנחנו יכולים להיווכח בנופים שקודם רק חלפנו על פניהם. ה"המתנה" מצטרפת ל"נוכחות", ומאפשרת לנו לקבל מתנות בחיים דרך ממד ההאטה של הזמן. במקום למהר להגיב, לפעול, להבין ולדבר, אנחנו נכנסים למרחב של שקט, נוכחות שממתינה ולא נחפזת לשום מקום.
כדי שנוכל לפעול בחיים מתוך איזון ונחת, עלינו לצרף ל"נוכחות בהמתנה" את מושג ה"קשב". אם הסכמנו לעצור ולהמתין, הגיע הזמן להקשיב. כמו שהראייה יכולה להיות מעוותת, ממוסכת ומעורפלת, כך גם הקשב יכול להיות מטעה. ימימה מכוונת אותנו ל"קשב נקי". זוהי איכות של הקשבה שאינה מושפעת מאמירות חיצוניות, וגם לא מתנועות רגשיות שמקורן באשליות בתוכנו. למעשה, זוהי הקשבה פנימה והחוצה שמחוברת לשכל מצד אחד וללב מצד שני. הלב והשכל, כמו מסנני ספאם טובים, עוזרים לנו לעשות "הפרדות" בין מה שמיותר, משני וחיצוני - לבין העיקר והמהות של הדברים.
כשאנחנו לא בקשב,
"במצב של עומס", אומרת ימימה, "שומעים לא שומעים, ממהרים להגיד הרבה מילים, יש התנגשות – זה כמו ריבים." זאת אומרת, לכאורה אנחנו שומעים, אך מכיוון שאיננו בקשב נקי איננו שומעים את כוונתו של הדובר, והחלק המיותר שבנו מגיב לחלק המיותר שבאחר. לעומת זאת, במצב של קשב, אנחנו יכולים להפריד בין הטוב למיותר בדברים ששמענו.
ההנחיה לעשות "הפרדות" מיועדת להביא בהירות ושקט לעולם מסוכסך ורועש: "... קודם יש את האי-מקום, דיבור, רעש, התנגשות, מילים רבות - ויש כמו ערבוב עם נפש." כשאנחנו ב"ערבוב", זה המונח ההפוך להפרדות, למשל, איננו מסוגלים לראות את השני. כשמתחילים לעשות הפרדות, אפשר גם להשאיר מילים פוגעות אצל השני ולסרב להכניס אותן לתוכנו. במילותיה של ימימה: "המילים של השני ישתייכו לשני, לפיו, ליכולתו להבין".
בסיפורו של ר' נחמן יוצא המשנה למלך להשיב את בת המלך שנעלמה לארמונו של ה"לא-טוב", בעקבות המילים שזרק אביה. ב"סיפור פשוט" יוצא אלווין להחזיר את אחיו האבוד בגלל מילים שנזרקו. כשם שמילים יכולות להרחיק ולסגור, הן יכולות גם לקרב ולתקן. לכו וראו, למשל, את היחסים עם ההורים. כמה אי הבנות יש בין הורים לילדים? ההפרדה בין המיותר לבין העיקר יכולה לכוון אותנו ליחסים אחרים: "תקשיב להורה" אומרת ימימה, "לא למיותר שבו, אלא לאשר רוצה לומר. הוא מתפרץ? זה דיבורו, אם מוסר מופרז, מה הוא רוצה לומר? הקשוב לכוונת הנשמע – ידע תשובתו". זאת אומרת שאם נלמד להקשיב מעבר לצורה החיצונית של הדברים, כמו דיבור בהפרזה, בהתפרצות וכדומה ונתחבר לכוונות, נדע לתת תשובה שמחוברת ללב.
בשפת חז"ל דבּר הוא מי שמנהיג. המילה "דיבור" קשורה למילה "להדביר", שפירושה להנהיג. כאשר הדיבור שלנו מתפרץ, בלי קשב פנימי, המילים כותבות את סיפור חיינו ומנהיגות אותנו. כאשר נתחיל להיות המנהיגים של עצמנו ונדביר את הדיבור, נוכל לכתוב בעצמנו את הסיפור. אם נזכה לכך אז, במילותיה של ימימה: "הלב שחוזר לכוחו לא נפגע בקלות, מבין לב אחר... מתקרב ללב אחר רגיש – אתה תקלוט את רגישותו ותדאג לא לפגוע בו, זאת אומרת, תדייק איתו. ואז הדיבור המשתנה ישרת את מידת הפה, תדע להיות מוצא, תדע למצוא."
קבוצות לימודי ימימה אביטל בשיטת החשיבה ההכרתית בהנחיית יואב אפטוביצר נפתחות בימים אלו בתל אביב, בירושלים ובמקומות נוספים בארץ. פרטים נוספים באתר לימודי ימימה