אחת היציאות: הגרסה של ימימה ליציאת מצרים
לפעמים אנחנו צריכים שהחיים יכו בנו קשות ורק אז אנחנו מתעוררים. כשהחיים לוחצים עלינו מכל כיוון, זה יכול להיות גם הרגע שבו פוטנציאל השינוי הכי גדול. לא לשווא בשפה התנכ"ית משמעת המילה משבר היא פתח הרחם שנשבר בזמן הלידה
"אני אומרת לך יש עולם אחר, מלא ישויות וצבעים וצורות, שבכלל אי אפשר לדמיין", אמרה מיכל.
"שוב את עם ההזיות הרוחניות האלו על עולמות אחרים? אין עולם אחר. מה שיש זה מה שאנחנו רואים. זה אני ואת וזהו. זה מה שיש".
"אוף. אתה לא מבין. אפשר לחיות אחרת. נמאס לי מהמחנק הקיומי הזה. אני מבינה שזה מפחיד לעזוב את המקום הזה, אבל אני חייבת. אחרת אני מרגישה שאני מתה!".
השיחה הזו התקיימה בין שני עוברים הנמצאים ברחם אמם בחודש התשיעי, במחזה שעלה לפני שנים. היא היתה יכולה להיות גם שיחה בין בני זוג מבוגרים שאחד מהם רוצה שינוי והשני מפחד.
ובאמת, כשאנחנו ברחם אמנו, למה שנצא החוצה? מה יכול לגרום לנו לרצות לצאת מן המקום החמים והמזין הזה? רק צפיפות הולכת וגוברת, ותחושה שהמקום צר מלהכיל, יכולים לגרום לנו לרצות בשינוי.
כשהחיים לוחצים עלינו מכל כיוון ואנחנו בתחושה של
בדימוי של חזקיהו בני ישראל נצורים (שוב מלשון צר) בתוך ירושלים כמו העובר ברחם אמו שאין בכוחו לצאת החוצה. המשבר הופך להיות לפיכך לפתח, שאם חפצי חיים אנחנו, חייבים אנו לעבור דרכו. מה שהיה במשך תקופה מקור לחיים כמו הרחם, יכול להפוך בשלב מסוים, אם 'כוח אין ללידה', למקום של מוות.
העובר שממשיך לאחוז ולהישאר ברחם, מסכן את חייו. אבל הצירים (או הצרות) דוחפים אותנו אל הפתח שבו עומדת בפנינו האפשרות לבחור בחיים. אפשרות שמפחידה משום שהיא כרוכה בוויתור על העולם המוכר ויציאה אל הלא ידוע.
לכאורה כולנו רוצים להשתחרר, לתקן, להתעורר, לצאת מן המקום הצר ולחיות ברווחה. אבל סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו ההפך. כמו הנצורים בירושלים, גם לנו אין את הכוח לעזוב את המקום הצר אך המוכר. בכל שנה אנחנו נזכרים בפסח, שלמעשה, רובנו מעדיפים את העבדות על פני החרות. את הצר על פני הרחב.
מה יכול לתת לנו כוח לצאת ממצרים? רק ההבנה יכולה להיות יסוד יציב לשינוי אמיתי, אומרת המורה הרוחנית ימימה אביטל: "התעוררת. אם התעוררת ואתה מבין שהמזיקים רק מפרים, מזיקים מיצרים ואתה רוצה לצאת מהמיצר של הכעסים, המתחים ובוחר במקום המייצר את המרחב, אז אתה מתקן".
בני ישראל זקוקים להרבה מאוד סבל עד שהם נאותים להיפרד מסיר הבשר במצרים. כשמשה מבטיח להם, שישחרר אותם מן השעבוד הם, כמה מדהים, לא שומעים: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ט').
עבדות, עבדות, אבל לפחות יש מה לאכול. הסיפור על אלוהים חסר צורה וגם הבטחה לנדודים במדבר, הרחק מן הנילוס הפורה, לא ממש עודד את בני ישראל לצאת ממצרים. לכן, אומרת ימימה, "התעוררת. אם התעוררת". משום שההתעוררות היא לא מובנת מאליה. לפעמים אנחנו צריכים שהחיים יכו בנו קשות ורק אז אנחנו מתעוררים. מחלות סרטן, אובדן היקרים לנו וכדומה מעירים אנשים שחיו בתרדמה שנים. פתאום הם מתעוררים לקלוט כמה חיו במקום הצר, במצרים הפרטית שלהם.
חוסר הרצון לצאת ממצרים קשור בנטייה האנושית כל כך להיאחז. אנחנו נאחזים בכל דבר שנותן לנו אשליה של בטחון. ימימה קוראת לזה "אחיזה במיותר". המונח מיותר מתייחס אצל ימימה לכל מה שאינו שייך למהות שלנו שהיא שמחה, פתוחה, אוהבת מיסודה. אלו יכולות להיות אמונות יסוד על העולם, שאנחנו מחזיקים בהן וגורמות להן לחוות את החיים כמקום צר, כמו האמונה 'אי אפשר לסמוך על אף אחד'.
אלה יכולים להיות גם רגשות שונים כמו כעס, קנאה, ספקות, היסוסים, שיפוט, ביקורת עצמית שמזיקים לנו, אבל אנחנו ממשיכים לאחוז בהם, מתוך תפיסה אשלייתית. האחיזה בכעס לדוגמה, יכולה לתת לנו אשליה של חוזק. כשאנחנו כועסים, אנחנו מרגישים צודקים וכשאנחנו צודקים, השני טועה וכך הרווחנו עמדת עליונות מדומה מעל האחר.
התבוננות מקרוב עשויה לגלות לנו שהמקום הזה של העליונות, כתוצאה מהאחיזה בכעס, לא רק מיותר אלא גם מזיק. לכן אומרת ימימה שההתעוררות קשורה בהבנה שה"מזיקים" , שזהו שם נוסף למיותר, רק מפרים, מזיקים, מיצרים. לעולם לא נרצה להשתחרר מהאחיזה במיותר, אם לא נבין שהוא מזיק לנו. לעולם לא נרצה לצאת ממצרים, אם לא נבין שאנחנו עבדים, שצר לנו ואנו פוגעים בעצמנו.
חג הפסח מזמין אותנו לפיכך קודם כל להתעורר ולבדוק במה אני אוחז? איפה המצרים שלי? זו יכולה להיות משמעות נוספת של בדיקת החמץ לקראת החג. משום שמה שאנחנו אוחזים בו מחמיץ עם הזמן. האם אני יכול לראות כיצד הכעסים והמתחים שאני מחזיק בחיי מיצרים ומצמצמים את הראייה שלי, סוגרים את הלב, משטחים את החשיבה? התבוננות אמיתית וכנה יכולה להוביל להתעוררות, ואז, אומרת ימימה, "הכרה בריאה, בוחרת בטוב".
לימודי ימימה עם יואב אפטוביצר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם