די לכפייה הזוגית: אין צורך להצטמצם

שתי טעויות בסיסיות אנחנו נוטים לעשות בזוגיות: האחת היא במחשבה שיחסים הם שותפות עסקית והשנייה היא בהבנה ש'ביחד' פירושו 'ללא הפרדה'. יואב אפטוביצר על הרומן המתמשך של ימימה

יואב אפטוביצר | 1/8/2011 19:44

תגיות: ימימה אביטל, יחסים, רומן, זוגיות, יואב אפטוביצר

'למה לא השקית את העציצים?', 'שכחת שוב את האור בשירותים', 'למה לא שטפת את הכלים? רק אני צריכה לשטוף?'. למה, למה ולמה. החיים בזוג לא מסתכמים בשעה וחמישים דקות של סרט. אחרי המבטים המלוכסנים במסיבה, ההתרגשות שבמפגש, הרומן הסוער בשבועיים הראשונים, מגיעים גם חיי היומיום. בן או בת הזוג, מסתבר, אינם שיכפול שלנו ואפילו לא של כל מה שחלמנו שיהיה לנו.

בהתחלה זה נדמה שזכינו בפרס חיינו והוא שלנו. אחר כך, כשהפרס אינו עושה כל מה שרצינו שיעשה, אינו אוהב, נוגע, חושב, אוכל וישן כמו שהיה כתוב בפרסומות, מתחיל להתגנב הספק. טעינו בבחירה? או שמא יש לנו טעות עמוקה יותר בהבנת קיומו של אדם שני לצדנו?

החיים בזוג לא מסתכמים בשעה וחמישים דקות של סרט

שוק אוהבים חופשי

הטעות הראשונה היא במחשבה שיחסים הם שותפות עסקית: אתה תיתן לי הקשבה, אני אתן לך נאמנות. את תתני לי ארוטיקה, אני אתן לך ביטחון. החוזה בין השותפים הולך ומסתעף. בשבועיים הראשונים לא טרחנו להסתכל באותיות הקטנות, השקענו את כל כספנו בעסקה הזו כמו באופוריה של ברוקר, שרואה את המספרים הירוקים מקפצים מולו בצג הבורסה.

אחר כך התחלנו לגלות שלשותפ/ה יש תחומי עניין אחרים משלנו, ושלפעמים תחומי העניין שלו כוללים אפילו 'מבטים לצד', עניין באנשים נוספים. מיד הושבנו אותו/ה ליד השולחן לחתימה על החוזה ומכאן ואילך הלכו והתרבו הסעיפים. כך אנחנו מגבילים ומצמצמים את עצמנו בהסכמה, מתוך פחד שאם נהיה ממש אנחנו, גם השני יהיה ממש הוא וחס וחלילה יעזוב אותנו.

בשלבים מאוחרים יותר לא פעם אנחנו עשויים לוותר על המטרה שלשמה הקמנו את השותפות:

מוותרים על אינטימיות, ארוטיקה, חברות, התפתחות משותפת ונשארים רק עם הביטחון. בטחון במה? שיש מישהו לצדנו. שלא נישאר לבד.

כך נולד המיתוס שאנחנו עושים דברים לבן או בת הזוג שלנו כדי שהם ישלמו לנו בהמשך במטבעות של אהבה, התייחסות וכו'. אבל האמת היא שבכל רגע אנחנו עושים בחירות בשביל עצמנו. כאשר אני נותן מתוך מקום בלתי מותנה, אני נותן בשביל עצמי. נתינה יכולה לבוא רק כשהלב והגוף נפתחים. היא אינה מותנית בהנהלת חשבונות הדדית, ולכן היא נחווית בפשטות, כזרימה וביטוי של שפע פנימי.

לפי המורה ימימה אביטל, מפתחת תורת ה'חשיבה ההכרתית', הדרך ליצירת קשר משוחרר מהתניות עוברת בנתינת מקום לשני: "ברוחניות יש גמישות, קבלת האחר כפי שהוא. אתה אינך מתנגש כדי לחיות אלא נותן לו מקום להתקיים בו ומקומך להתקיים בו גם קיים".

הקץ לארוחות משפחתיות מעיקות

דמיינו שבן או בת הזוג הם נסיך קטן כמו הנסיך בספרו של אכזיפרי. אתם פוגשים את הנסיך ועולמו המוזר באמצע המדבר וכולכם עניין וסקרנות, ללא ציפיות, כתעלומה גדולה. וכמו שאומר הטייס שפוגש את הנסיך הקטן: 'בעומדנו לפני תעלומה גדולה, אין אנו מעיזים לגלות סרבנות'.

נכון. לא פשוט להגיע למקום הזה. אנחנו כבר עמוק בתוך מערכת אישית וחברתית של הסכמים. אבל אפשר להתחיל: לפרק את החוזה המותנה, סעיף אחר סעיף, יום אחר יום. זה אומר שבכל רגע אני בוחר מחדש מה אני עושה, ולא מתוך המקום שפוחד אלא מתוך רצון להיות בעצמי בנתינה.

אין צורך לרצות אף אחד. פשוט תהיו אתם, זה מספיק איור: מיכל אביב

הטעות השנייה יכולה לשבש את בניית ההסכם החדש ולכן חשוב לזהות אותה יחד עם הטעות הראשונה. הטעות השנייה היא בהבנה ש'ביחד' פירושו 'ללא הפרדה'.

אנו טועים לחשוב שאם אנחנו חיים עם אדם אחר הוא צריך לחשוב, להתנהג, להרגיש, להבין כמונו. הבנה כזו מובילה במהירות למערכת נוספת של הסכמים שאינם מאפשרים לבני הזוג להיות הם עצמם.

אם אני חושב שהבית צריך להיות מסודר כל הזמן כמו מסדר זן יפני, בת הזוג שלי, שמטבעה היא יותר ציירת בצבעי מים ובוץ מאשר פקידת בנק, צריכה לכפות על עצמה אורח חיים שמנוגד לנטיותיה. אם בת הזוג שלי אוהבת להישאר איתי לבד בבית ואני אוהב לצאת ולבלות ולרקוד וכדי לרצות אותה אפסיק לצאת, הריני מצמצם את עצמי, 'בשבילה' (טעות מספר אחת).

הפתרון לטעות הזו הוא בהבנת הנפרדות, כפי שאומרת ימימה: "אין השני יכול להיות, על השדה האישי שלך. אפשר שיתוף, אפשר ביחד אך לא בערבוב ולא על חשבונך. זאת אומרת, לא בערבוב ולא ממך יהיה ניזון אלא כל קשר, נאמר בעל ואישה, אמנם הביחד נמצא ישנו, ועם זה גם בנפרד, כל אחד הוא בנפרד".

הקץ ליציאה הכפויה לארוחות משפחתיות מעיקות תחת האיום של הפרת החוזה! הקץ לעמדת מפקחי העירייה שלבשנו שנינו, תוך שאנחנו בודקים איש את רעהו 'על איזה סעיף עירוני' עבר השני.

תיקון הטעות השנייה בחוזה הזוגיות מדגיש את ה'ביחד אבל בנפרד'. הנסיך הקטן שבכל אחד מאתנו חוזר אל הכוכב שלו. אנחנו נזכרים שאנחנו כל אחד כוכב, עולם שלם ומופלא. ולפתע, כשחדלנו לעקוב אחרי השותף שלנו, אנחנו יכולים לראות אותו במלואו, במלוא נפרדותו, עומד על הכוכב שלו.

נוכל להמשיך ולתקשר ולהתחבר. הנפרדות אפילו מעוררת משיכה חדשה. עניין וסקרנות בעולם שאינו פועל כמו העולם שלנו. בפעם הבאה שאנחנו רואים שהבית לא מסודר, שהאור עדיין דולק בשירותים, ניזכר שזה מתקיים בעולם המקביל, שיש לו חוקים משלו.

העולם הזה, במקום לאיים עלינו, הופך להיות עולם שמעניין להתקרב ולהבין אותו, לגעת בו, לחוש אותו. כמו בשבועיים הראשונים. זוכרים?

סדנת מערכות יחסים כדרך לחופש במרכז גוף-נפש תתקיים ברמת השרון ב-13/8 (שבת), בהשראת תורת הבודהה ותורת ימימה. עם לילה קמחי ויואב אפטוביצר. לפרטים