כשהייאוש נעשה יותר נוח
כולנו מנסים להאחז בבני זוג שהשתנו, בילדים שגדלו, באמונות שלנו, בחוויות טובות וברכוש. במקום לפגוש בחיים בהתחדשותם, אנחנו נצמדים לישן. ימימה אביטל על אלמנט 'המשתנה התמידי'
שבת בצהריים, שמיים אפורים. לפני כמה שבועות נרצחה כאן כריסטין לוגן. בין גשם לגשם, אני מהלך בשבילים בהם טיילה עם החברה קיי. הגשם שטף כבר מזמן את עקבות המאבק ואת כתמי הדם. הטבע אינו עומד מלכת. רק לפני כמה חדשים היתה כאן שריפה גדולה ב"יער מטע".
עצים שנשרפו חשפו מעיינות עתיקים, טרסות ומבנים שהסתתרו בסבך. וכמו בשריפה בכרמל, גם כאן, באופן לא מוסבר, בתוך השדות השחורים, עומדים להם איים של ירוק, שסירבו להיכנע לחורבן. במקום שבו שנים נהגתי ללכת עם ילדי הקטנים בבטחה, משחקים היום מוות וחיים, שחור וירוק, שלווה ואימה זה לצד זה.
"שכבתי על האדמה, כפותה בשתי ידי ומדממת", סיפרה ברדיו השבוע קיי, ששרדה. "הרגשתי שאני הולכת ונרדמת. ידעתי שאם ארדם, אמות. אבל המחשבה שאני לא אראה יותר את חברי ולא אשמע יותר מוזיקה, הפיחה בי כוחות חיים. הקמתי את עצמי וגררתי את עצמי
פעמים רבות בתוך סערות החיים, רעידות האדמה והשטפונות הרגשיים, אנו נוטים לראות רק את השדות השרופים. הייאוש גובר ואנו מתכרבלים ונרדמים, כמו בשירה של חווה אלברשטיין, אל תוך ייאוש שנעשה רק יותר נוח. במקומות הללו, ההתעוררות, כמו ההתעוררות של קיי, יכולה להיות רק אם אנו מסוגלים לחבר את עצמנו אל מה שמעבר לחווית החיים הרגעית.
זו יכולה להיות זעקת התפילה הפורצת מהחזה החילוני המשווע לראשונה לעזרתו של אלוהים, וזו יכולה להיות היזכרות פשוטה ותמה בערכם של החיים, שנשכחו בתוך אפרוריות היומיום. ובמילותיה של ימימה, כאשר אנחנו מתעוררים, אנחנו זוכים לחוות:
"הכרה של ערכו של הזמן, ערכם של החיים, ערכם של האמיתות, האמת. כאשר הנך לא שוהה ולא אוחז במה ששיקרי אלא פונה מתוך הבנה גדלה, ישירות לשביל הנכון ... הכרת הניתן כמתנה כל יום".
מתחת למה שנראה כשדה ויער שרופים מתהווים חיים חדשים. ימים ספורים אחרי השריפה הגדולה כבר הציץ הטיון הדביק מבעד לאפר בירוק זרחני זועק, מתריס כנגד כל כוחות ההרס שהשתוללו כאן. מתחת לפני האדמה יונקת אלת המסטיק לחלוחית חיים ומוציאה גבעולים חדשים. אחרי כל הרס יש בניה מחדש. אם נפנה את מבטנו אל מתחת לגלוי שעל פני השטח, אל הנסתר שמתחת לאדמה, נוכל להתחבר לשורשי החיים המתחדשים. כמו שאומר המורה ההודי אושו "תמיד זכור שהגלוי לעין לעולם אינו שורש. השורש נשאר לא גלוי, תמיד נסתר".
אני נזכר במושג של ימימה אביטל, מפתחת שיטת החשיבה ההכרתית: "המשתנה התמידי". נזכר שאנו חיים בהשתנות מתמדת, ולכן הניסיון לאחוז בדברים בתוך חיינו הוא אשליה. כולנו מנסים להאחז בבני זוג שהשתנו, בילדים שגדלו, באמונות שלנו כלפי עצמנו, בחוויות טובות וברכוש. במקום לפגוש בחיים בהתחדשותם, אנחנו נצמדים לישן. אבל החיים, כמו הטבע, הם נהר זורם. הניסיון להתנגד ל"משתנה התמידי" מביא רק למאבק וסבל.
לא פעם מתגלים בדיעבד רגעים של חורבן ומשבר בחיינו, כרגעים של התעוררות ולידה מחדש. ראו למשל מורים רוחניים כמו אקהרט טולה, שהתעורר רק כאשר כבר רצה לשים קץ לחייו או ביירון קייטי, שהתעוררה מתוך שנים של דכאון עמוק.
התעוררות איננה רק נחלתם של מורי רוח גדולים. התעוררות יכולה להתרחש יום יום, אפילו רגע רגע, כאשר אנחנו לפתע נמצאים בהכרה וקולטים כמה אנחנו פועלים נגד עצמנו. לפתע אנחנו קולטים שאנחנו נמצאים במקום צר ונשמתנו מבקשת לצאת למרחב. לכן, אומרת ימימה, השינוי המתרחש הוא יציאה מן ה"מיצר" אל ה"מרחב".
בעברית התנכ"ית אחת המשמעויות של המילה משבר היא פתח הרחם שנשבר בזמן הלידה. כשבני ישראל נצורים בירושלים אומר חזקיהו המלך: "....יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, כי באו בנים עד משבר, וכוח אין ללידה" (מלכים ב יט ג'). בדימוי של חזקיהו בני ישראל נצורים (שוב מלשון צר ומיצר) בתוך ירושלים כמו העובר ברחם אמו.
המשבר הופך להיות כך לפתח, שאם חפצי חיים אנחנו, חייבים אנו לשבור אותו. מה שהיה מקור לחיים כמו הרחם, יכול להפוך בשלב מסוים, אם "כוח אין ללידה", למקום של מוות.
חורבנים ומשברים יכולים להביא בעקבותיהם לפעמים צירים, כמו בשעת הלידה, הדוחפים אותנו אל ה"משבר", אל הפתח שבו עומדת בפנינו האפשרות לבחור בחיים. ובחירה בחיים מחייבת אותנו לשחרר את האחיזה בעולם המוכר, להכיר ב"משתנה התמידי" ולהסכים לצאת ולהיות בתוך הלא ידוע.
מהי הדרך לחיות את חיינו, כך שנוכל לעבור סערות ומשברים ולא להשבר, אפילו לצמוח? באחד השיעורים שנתנה ימימה לקבוצת בנות לפני חג החנוכה היא תיארה באופן פיוטי, שוב בהשראת הטבע, את האפשרות לעמידה אחרת שלנו בתוך החיים:
"... וגם בטבע, ישנה חוקיות של עמידה על מקום, למרות כל מה שקורה בחוץ. יש חוקיות נסתרת שמחזיקה את הדברים על מקומם. אם תצאי בשחר בגינה לראות את הטל, והנה רוח קלה ועלי כותרת בגינה, טיפת טל קלה קטנה, כה זעירה, שקופה, מוארת מקרן אור ראשונה, והיא נמצאת בקצה עלה כותרת של ורד בגינה, והיא אינה נופלת.
(יש) חוקיות נסתרת, למרות הרוח והיא בקצה ואינה נופלת. אז תזכרו את זה, אף פעם לא נופל, אף פעם לא דואגים לזה.
תסתכלי בטבע: שדה קמה. נניח קמה סערה גדולה מאוד. מה עושה שדה קמה? האם מתנגד לסערה? כל השיבולים הולכים הצידה, מתכופפים, נשמרים משבירה, וכשעוברת הסערה, חוזרים למקומם, ראשם אל-על, מבקשים חום מהשמש, מחוברים במקומם, נשמרים. גם לטבע יש את זה.
לא ללכת נגד, כי ברגע שהולכים נגד במאבק, יש שבירה. וברגע, כמו כיפוף קל, נותנים לעבור ושוב חוזרים לציר האישי מחיבורים הטבעיים".
ההבנה שהכל נמצא בהשתנות מתמדת מביאה בעקבותיה הבנה נוספת הנלמדת בלימודי ימימה . אנו מבינים ש"אחיזה", "מאבק" ו"התנגדות" יכולים בהחלט להביא אותנו במצבי משבר להישבר. לעומת זאת, גמישות, מתוך אמונה עמוקה בסדר הפנימי של העולם, שאינו תלוי רק בנו ובמאמצינו, יכולה להנחיל בנו שוב ושוב חיים חדשים.
קבוצות לימודי ימימה אביטל בשיטת החשיבה ההכרתית בהנחיית יואב אפטוביצר נפתחות בתל אביב, בירושלים וברמת השרון במרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש
פרטים נוספים באתר לימודי ימימה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם