רפי ואני: טיסת סולו
"התחושה שלי ממך היא של התנשאות והתרחקות. לא של אמיתיות. לא של גובה העיניים", הוא ירה. הרגשתי שכדור אש פוגע לי בבטן. עצמתי את עיני והרגשתי את הכאב ממלא אותי. רן ורפי במבחן החברוּת
"אני פשוט לא מבין פה כלום", אמר רפי בייאוש.
"מה יש להבין?", שאלתי. "זה פשוט מאוד. רבי נחמן מדבר על זה שיש שלוש נקודות: הצדיק, החבר וההתבודדות. אתה לומד את התורה של הצדיק, אתה מדבר עם החבר על זה ואז אתה לוקח את זה להתבודדות".
"כן", אמר. "את זה כבר הבנתי". הוא חכך בראשו והסתכל על השמיים הפרושים מעלינו. להקת ציפורים קטנה חגה במרומים. שמים כחולים פתוחים. שמים חדשים, כאלו שאף פעם לא היו ואף פעם לא יהיו עוד. לבסוף הוא הסתכל עלי ואמר: "אני פשוט לא מבין את הקטע הזה של נקודת החבר. מה הקשר של זה לעבודה רוחנית? אני מבין מה זה חבר שאפשר ללכת איתו לבילוי או אפילו לצאת ביחד ליער ולדבר קצת, אבל רוחניות אחי – זאת טיסת סולו".
הבטתי גם בשמים. אחת הציפורים
רפי לא נראה מרוצה מהאנלוגיה. "מה הקשר בין ציפורים לרוחניות?", שאל בכעס. "בכלל, עדיין לא הסברת כלום. מילא את נקודת הצדיק – שדרך אגב קשה לי בכלל לשמוע כל הזמן 'הצדיק הצדיק' - אני יכול עוד להבין. ראיתי הרבה גורואים בחיים ואני מבין שיש עניין של האצבע שמצביעה על הירח או זה שעבר לגדה השניה וחוזר לעזור לך".
"נו", אמרתי בשעשוע. "אז נשארו רק עוד שתי נקודות. החבר וההתבודדות. אתה אוחז בשליש! זה גם טוב!".
הוא הסתכל עלי בעיניים עויינות.
"טוב, טוב", הרמתי ידיים באויר. "אז מה הבעיה עם החבר וההתבודדות?".
"גם ההתבודדות עוד בסדר", הוא הרים מקל קטן מהאדמה והתחיל לצעוד, שקוע בעצמו. התלוויתי אליו והתחלנו לשוטט ביער. "אני יכול להבין שבנאדם לוקח לעצמו שעה לצאת מכל העניינים. שעה שלו עם עצמו. שעה של שקט, אולי שעה של מדיטציה. קשה לי עם זה שהוא צריך לדבר בשעה הזאת. הכל אצלכם מתוכנת מראש? אי אפשר לחיות? אי אפשר להיות ספונטני? גם ליער צריך לקחת את הקדוש ברוך הוא ולשים אותו בתוך קופסא מפלסטיק ביחד עם הסנדוי'ץ והריבה?".
הוא בעט באבן קטנה שפגעה באחד האורנים. "אבל עזוב את זה, נדבר על זה פעם אחרת. הקטע הכי מוזר זה – מה זה נקודת החבר הזאת. מה הקשר? מה, אתה עושה מדיטציה ביער עם החבר ומסתכל לו בעיניים ותוך כדי ממלמל תפילות?", שאל ופרץ בצחוק. התחלתי גם אני לצחוק.
"לא יודע. נשמע רעיון מקורי!", אמרתי לבסוף. "רוצה לנסות?".
"לא", הוא ענה בקצרה. "באמת, מה הקטע?" וזרק את המקל מידיו. הוא התיישב על סלע והסתכל אלי. "אז מה הקטע עם החבר?".
"תראה", עניתי, "כפי שכתוב בהמשך דבריו של רבי נחמן, לכל אחד יש נקודה שהוא צדיק בה. נקודה מיוחדת שהיא ההארה המיוחדת שלו בעולם. ואת הנקודה הזאת אתה יכול לקנות רק ממנו. לא מאף אחד אחר. את הנקודה הזאת החבר בא ללמד אותך. רוחניות זה משהו מנותק ומרחף באויר. יש הרבה רבדים. ובחלקם אתה צריך את השני שיאיר לך. כמו שאתה מבין שגורו יכול להאיר לך, גם החבר יכול להאיר לך – לא פחות, ובדרך כלל גם הרבה יותר".
"אבל החבר תקוע באותו הבוץ כמוך", אמר רפי. "איך עיוור יכול לעזור לעיוור?".
"קודם כל, הוא לא תקוע כמוך. זה שהוא תקוע זה לא אומר שהוא תקוע בדיוק כמוך. הוא יכול להיות תקוע – אבל בקטעים שונים ממך".
"ממש עוזר. נבחרת המשותקים. העיוור עוזר לפיסח שעוזר לחירש. ממש תזמורת המשוגעים. מה זה משנה שהוא תקוע בדברים אחרים?".
"זה משנה. כי בנקודה שאתה צריך עזרה – אולי הוא דווקא במקום טוב. ובנקודה שהוא צריך עזרה, אולי אתה יכול מאוד לעזור לו".
רפי קם מהסלע וחילץ את עצמותיו. הוא הפנה את גבו אלי לרגע והסתכל לכיוון האופק. "גם אני?", שאל.
"גם אני יכול להיות חבר שלך?"
"תגיד", שאלתי. "אחי – אתה בסדר? אנחנו חברים כבר מכיתה ג' או משהו. עכשיו נזכרת?".
"לא", הוא אמר והסתובב לכיווני. "אני מתכוון מבחינת נקודת החבר. אתה חושב שיש דברים שאתה יכול לקבל ממני? דברים שאתה יכול ללמוד ממני?"
הוא הסתכל עלי בעיניים מצומצמות והלסת שלו התהדקה.
"ברור", השבתי במהירות. "אין שום שאלה. בכל אחד יש את נקודת הצדיק. לכל אחד יש את הדברים שהוא מביא לעולם, את האור המיוחד שזורם דרכו. ובך קל לראות את זה. אתה בנאדם מדהים. בטח שיש לי מה ללמוד ממך!".
"אבל..", הוא התחיל, "אני לא דתי".
"מה?".
"אני לא דתי. אל תשחק אותה. אתה בתוך הבונקר שלך של היהדות. אין מצב שתשמע ממני משהו. אין מצב שתזוז מילימטר. אז מה אתה משחק אותה, נקודת החבר, נקודת העיוור. בקיצור – אתה אטום וסתום בתוך הקונכיה שלך".
לקחתי נשימה עמוקה. רפי הסתכל שוב לכיוון השמים. מה הקשר אם הוא דתי או לא? אני לא הולך ללכת איתו למסיבות טרנס, אבל אני שמח לשבת איתו ביער ולשמוע מה קורה איתו. אני שמח ללמוד ממי שהוא באמת, מעבר לכל המסכות והמלבושים החיצוניים. אפשר לחשוב איפה אני הייתי לפני כמה שנים.
"מה הקשר?" שאלתי "תגיד – אתה חושב שאין לי מה ללמוד ממך? אתה חושב שרק אם תהיה לך כיפה גדולה וזקן ארוך אז אוכל ללמוד ממך משהו?"
"לא יודע", הוא ענה. "לי נראה שיש לך עוד הרבה מאוד מה ללמוד, אבל התחושה שלי ממך היא של התנשאות והתרחקות. לא של אמיתיות. לא של גובה העיניים", הוא ירה. הרגשתי שכדור אש פוגע לי בבטן. עצמתי את עיני והרגשתי את הכאב ממלא אותי.
"אתה צודק", אמרתי בהכנעה, "אתה רואה? יש לי הרבה מה ללמוד ממך. למשל, הישירות שלך".
הוא חייך חיוך מנצח "יופי. אז מה? חתיכת אשכנזי מתנשא. למה אתה לא בגובה העיניים?".
"אני לא יודע", אמרתי והסטתי את עיני. "אני משער שמאז שחזרתי בתשובה לא יצא לנו כל כך הרבה לדבר. נראה לי שמעבר לכל האמת שמצאתי בתשובה, בחיבור לחסידות ולרבי נחמן בפרט – יש לי המון המון בלאגן בפנים, דברים לא פתורים. להפך, ככל שאני מעמיק בדברים אני רואה שלא התחלתי. או מנסה להתחיל מחדש".
הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי. "סוף סוף, חביבי. ניכרים דברי אמת, ככה אתם אומרים לא? שלא תבין אותי לא נכון – כל מה שאתה אומר ממש מתחבר לי ללב. רק אתה היית קצת חסר לי בסיפור. הפכת לאיזה נציג של החברה החרדית או משהו כזה. מחלקת הדרכה".
התחלנו לצחוק. "אבל אני אוהב אותך", הוא אמר, "ובאמת הדברים נוגעים לי ללב. רק אל תשכח שגם אתה בנאדם ויהיה בסדר".
לאתר של רן ובר "התחלות חדשות" ולדף הפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם