המסלול העוקף: "לאט לאט אני לומדת להרפות"
הכתיבה עזרה לה לשחרר את הכאב והזעם ולהתרכך. ההכרה באלוהים עוזרת לה להתגבר על משוכות היומיום, וההבנה שצריך להוריד שליטה מפיגה קצת מהמתחים והחרדות שמלווים כל יציאה של ספר חדש. תחנות הרוח של שז, משוררת, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה
"את רוב הכתיבה שכתבתי כל חיי - כתבתי מתוך חיפוש ומצוקה וצורך לקחת את חלקי העולם שלי כפי שראיתי אותו ולסדר אותם בסדר חדש. אולי לוותר על אחדים, אולי להמציא אחדים חדשים.
"בעבר הייתי אדם מאוד כועס ומר. בכתיבה שחררתי הרבה זעם, אימה וכאב, והיום אני אדם הרבה יותר רגוע ורך. אנשים רבים מתקשים לחבר בין הסופרת שאני לבין האדם שהם מתוודעים אליו.
רק לפני כשבוע קיבלתי טלפון ממישהו שקרא את הספרים שלי ומאוד רצה לבוא לסדנת כתיבה שלי, אבל פחד ליצור קשר. לקח לו שנתיים. בסוף שיחת הטלפון הראשונה הוא אמר לי שהוא חשב שאני אהיה אדם קשה ותוקפני. הבנתי אותו מאוד, אבל זה גם הצחיק אותי.
אנשים הרבה פעמים לא מבינים שאני אדם רך ואמפתי עם הרבה יכולת לראות את הזולת דווקא בגלל שאני מאפשרת את זה גם קודם כל לעצמי. ביום שבו אני לא אוכל לאפשר לעצמי לבטא את מלוא רגשותיי איך אוכל לתמוך במשתתפים בסדנאות הכתיבה ובסדנאות הטיפוליות שבהן אנשים משתפים אותי בסודות נוראים ששמרו בבטן, לפעמים עשרות שנים?
אם אהיה מלאה בכעסים, בטינות, בכאבים ובחרדות - איך יהיה לי מקום להכיל את האנשים האלה ולעזור להם להמשיך ליצור? ולפעמים להמשיך לחיות..?".
"זה משפט של גוליה קמרון מספרה דרך האמן. יש משפט שגור - 'הכול לטובה'. נדמה לי שהוא של ברסלב, אולי לא. אני עד היום לא בטוחה אם באמת הכול לטובה, כי אני מתקשה להסביר הרבה אירועים אישיים וגם היסטוריים איך הם קרו לטובה, אבל אני חושבת שיש בו לא מעט אמת.
כשאני מסתכלת על החיים האישיים שלי אני זוכרת שהשנים הראשונות שלי כמנחת סדנאות כתיבה, לפני כ-12 שנים, לוו ברגשות מעורבים. מצד אחד הייתי מרוגשת מהחוויה החדשה ומהאפשרות לגעת בחייהם של אנשים, ומצד שני הרגשתי תסכול ומרירות שאני לא מצליחה להתפרנס מהכתיבה.
במשך השנים ההכרח הכספי להתפרנס – ולא מהכתיבה – הפך לכל כך מספק עבורי וכל כך מתגמל, שאני אומרת: מזל. מזל שאני לא צריכה להיות סופרת שיושבת כל יום משמונה עד שתיים וכותבת. הייתי משתגעת.
מזל שיש לי אפשרות לעבוד עם אנשים, לגעת בהם, לשפר את איכות חייהם, לשפר את הגישה שלהם לעצמם ולעולם, ללמד אותם וללמוד מהם כל כך הרבה".
"בספרי האחרון 'הרחק מהיעדרו' רציתי לספר את סיפורה של אישה שנאבקת להשתחרר מהקשר האינטימי עם אביה, אבל בה במידה רציתי לגעת בחיים של כל אדם שמבקש להשתחרר מחוף מסוים ולשים פעמיו אל חוף חדש.
אני מקווה שדרך הספרים שלי אני שותפה אולי במידה מסוימת לזרמים התת-הכרתיים שמעצבים היום את ההתעצמות של הנשים בארץ. מי היה מאמין לפני עשרים שנה שיצחק לאור יעמוד למשפט? זה כל כך משמח. או הנשיא לשעבר. הרי בעבר זה היה טירוף לחשוב על זה".
"להרבה אנשים הייתי ממליצה לעשות דווקא הפסקת קריאה ולהקשיב לעצמם. לפחות למשתתפים רבים בסדנאות כתיבה שבאים כשהם מוצפים בצנזורים פנימיים אכזריים ובביטויים כמו 'סופר אמיתי צריך...'.
"כל החיים הייתי בהתמודדות עם אוכל, ומתוך זה ומתוך העבודה העצמית שעשיתי ואני עדיין עושה על עצמי שילבתי את זה בכתיבה, שזה משהו שאני עושה מגיל שבע. כך נולדו סדנאות ההרזיה באמצעות כתיבה.
אני לא יודעת מאיזה רגע הבנתי שהכתיבה מרפאת אותי ועוזרת לעבד טראומות ואירועים קשים ולהתכתב עם חלקים שונים בנו. בסדנאות הכתיבה ראיתי שאנשים פותחים סודות שלא פתחו בעבר ועושים התכתבויות חשובות ויוצאים יותר בשליטה.
עושים למשל התכתבויות עם החלק הילדי, חלק שהוא דחוס ומושתק, וברגע שנותנים לחלק הזה קול ומרגיעים אותו הרבה פעמים אפשר לשלוט יותר טוב על האוכל, להגיע לאיזה דיאלוג יותר טוב בינו לבין החלק הבוגר. כך אפשר לעשות איזשהו משא ומתן כדי שהחלק המבוגר לא יהיה מושתק ומצד שני שלא ישתלט. זו עבודה מאוד מרתקת ואפילו מסעירה.
יש איזה צד רוחני של לנסות לשנות גישות. לדעת שהשינוי יתרחש בזמן של אלוהים ולא בזמן שלי, ולדעת לבקש עזרה. לדעת שאני עושה את המאמץ וההתכוונות, אבל לדעת שאני יכולה לבקש עזרה מכוח עליון ומאנשים, לדעת שאני זורעת זרעים והתוצאות יגיעו בהמשך".
"עם כל ספר קודם שיצא לי הייתי נכנסת לתקופה ארוכה של דיכאון וקושי גדול ולחץ וחרדה ומה יהיה עם הספר, מה יהיה הגורל שלו וגם חרדה מחשיפה אישית וחשיפה מתקשורת, וכמה הספר יצליח ואם הביקורת תאהב אותו...בעצם הייתי מנסה מאוד לקחת שליטה.
הפעם אמרתי שלא ייתכן שאעבור את הסיוט הזה, והרפיתי. פניתי לאלוהים כמעט יום יום ובקשתי שיעזור לי להרפות, לא לקחת שליטה, לשחרר את הספר לגורל שלו, יהיה אשר יהיה.
לזכור שהספר הזה הוא לא כל החיים שלי והוא לא משתלט על כל המסע, מה שבפעמים קודמות שכחתי לגמרי, ואם כן יראיינו אותי או לא, אם יצליח או לא, שבאמת אלוהים יעזור לי שהספר ימצא את מקומו ויגיע לאן שהוא צריך להגיע. טפו, טפו, טפו, צלחתי את התקופה הזו בשפיות יחסית. זה אף פעם לא היה קל ופשוט וזה עבר בשלום יחסית".
"המלה רוחניות אומרת בשבילי אלוהים. אחרי שנים רבות בהן בעטתי במושג אלוהים והתקרבתי אליו חליפות החלטתי שאני עושה מאמצים רציניים להאמין בו ולהתקרב אליו, בין שהוא קיים ובין שאינו קיים, פשוט משום שאני זקוקה.
אני מניחה שרק כשאמות אדע סופית אם הוא קיים או לא, ואני מעדיפה להעביר את חיי כאדם מאמין. ככה אני יכולה לנשום.
כשאני פונה אל אלוהים בתפילה, בבקשה, בשיתוף אני יודעת דבר אחד בוודאות באותו רגע והוא שאני אינני אלוהים. זה מציל אותי מכל כך הרבה תסכולים וניסיונות לקחת שליטה ולהשתגע ולהתאכזב. יש משפט בסידור שאומר 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'.
המשפט הזה מלווה אותי יום יום, בכל פעם שאני מרגישה שאי סדרים קטנים, כמו שהרכבת לא מגיעה בזמן או שתלמידים לא הגיעו לסדנא, מאיימים לשבש את שלוות נפשי.
לאט לאט, עם השנים, אני לומדת להרפות. רק קיומו של אלוהים מאפשר לי להרפות. כמובן שאני לא עושה את הדברים האלה בצורה מושלמת. הו הו, כמה עבודה יש לי, אבל אני בהשתדלות קטנה וקבועה, יומיומית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם