מילים יפות מאלה: פרשת השבוע
המדרש מלמד אותנו שללשון הרע אין כפרה משום שאת העבר אי אפשר לתקן. לפיכך, ההתמודדות אינה צריכה להיות הימנעות מדיבור שלילי אלא מאמץ לבוא לידי דיבור חיובי. פרשת תצוה
הקרבנות מכפרים מעצם העשייה והנתינה הכרוכה בהם, אולם כיצד יכולה לבישת הבגדים לכפר? אם נניח שהמלבוש הופך להיות חלק מהזהות של האדם, הרי שנוכל להסיק שיש כפרה שאינה תלויה בעשייה שלנו כי אם במהות שלנו. כלומר, יש משמעות גם ל"להיות" ולא רק ל"לעשות". ובכן, אם כפרה דורשת שינוי הרי שהשינוי נדרש לא רק במישור המעשה, מה שאנחנו עושים, אלא גם במישור ההוויה – מי אנחנו.
בהמשך המדרש מתברר שכל בגד בא לכפר על חטא אחר, והמעיל שלובש הכוהן הגדול בא לכפר על חטא לשון הרע. המדרש למעשה מלמד אותנו כיצד להתמודד עם התופעה שכל אחד מאתנו נפגע ממנה וכשל בה בעת ובעונה אחת: "האומר לשון הרע אין לו כפרה ונתנה לו התורה כפרה. במה מתכפר לו? בזגי המעיל, הרי הוא דכתיב "פעמן זהב ורימון פעמן... והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו" (שמות כח,,לד-לה). אמר הקב"ה: יבוא הקול ויכפר על הקול.' (מדרש שם)
המדרש פותח בהכרזה שאין כפרה ללשון הרע. נראה שיש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה האחת היא שחוששני שמרבית האנשים אינם מודעים כלל לעומק הפגיעה שהם פוגעים בזולתם בעצם הדיבור שלהם, וממילא לא מודעים לכך שיש להם על מה להתכפר.
בעוד הנפגע חווה פגיעה קשה, הפוגע עשוי לחשוב שדבריו היו בגדר "דיבורים בעלמא". צרוב בזיכרוני מקרה של בחור שהחיים לא האירו לו פנים, ובנסיבות כלשהן הקניט אותו בחור אחר באמרו ששום אישה לא תרצה להתחתן אתו. אצל הבחור, שעוד היה רווק, נחרטו המילים הכאובות בלב ולא נשכחו, ואילו החבר, נראה ששכח מהסיפור ובוודאי שלא היה מודע לנזק ולצער שהסב לחברו.
מאפיין מיוחד נוסף של העברה הוא שאין לנו שליטה על התפשטות הדיבורים. מסופר על אדם ששאל את רבו כיצד יוכל לכפר על לשון הרע שדיבר. הורה לו רבו לקחת כרית מלאה נוצות, לקרוע אותה ולפזר את הנוצות בשדה פתוח. וכך עשה. לאחר מכן שב אל רבו ושאל אותו אם כופר לו עוונו. השיב לו רבו שכשיסיים לאסוף את כל הנוצות יכופר לו.
ואולם
למעיל יש ראש, שפה ופֶּה. נוסף על כן, כמו פיו של האדם, גם הוא מפיק קול. שמעתי פירוש על המדרש האומר שכשם שחייט תופר מעיל שיסגור היטב את הגוף, כן יש לסגור את הפה. ואולם הייתי רוצה להציע כיוון הפוך. היכולת האנושית לדבר איננה רק סכנה, טמונה בה גם ברכה.
יכולת הדיבור היא ביטוי של הייחודיות האנושית וביטוי לצלם אלוהים שבתוכנו. המדרש מלמד אותנו שללשון הרע אין כפרה משום שאת העבר אי אפשר לתקן. לפיכך, ההתמודדות אינה צריכה להיות הימנעות מדיבור שלילי אלא מאמץ לבוא לידי דיבור חיובי. הזגים בשולי המעיל מפיקים צליל, וכלשון המדרש "יבוא קול ויכפר על הקול".
אי אפשר למחוק את הזיכרון ואת הפגיעה, אבל אפשר ליצור משקל חיובי כנגדם. כנגד הפיכת העולם למקום מכוער יותר על ידי דיבור רע, בא הכוהן ומנסה להפוך את העולם למקום יפה יותר על ידי דיבור טוב, על ידי עין טובה ובלוויית החן של הצלילים הנעימים המופקים בעת עבודתו במקדש.
כל אחד מאתנו צמא לשמוע מחמאות ושמח כאשר אוהביו מביעים את רגשותיהם כלפיו, אולם לרוב אין זה מונע מאתנו שלא לספר על הרגשות החיוביים שאנו רוחשים לזולתנו.
יום אחד, כאשר אספתי את בתי מהפעוטון, ניגשה אליי המטפלת בפנים זוהרות ואמרה, "תודה רבה על המכתב, הוא עשה לי את היום". לא ידעתי במה מדובר, אבל מספיק למדתי מהחיים לדעת שהתגובה הנכונה אינה לשאול 'איזה פתק' אלא לחייך חזרה. כאשר שבתי הביתה מצאתי על הרצפה פתק שכתבה אשתי לבננו שבכתה ב' ובו התנצלה על שהגיע לבית הספר באיחור. ניחשתי שיש קשר בין שני הפתקים והתקשרתי לאשתי לברר את פשר הדבר.
אשתי הסבירה לי שכאשר היא כתבה את הפתק לילד הגדול, התחילה אחותו בת השנתיים לצעוק שגם היא רוצה פתק. כדי להרגיע אותה, כתה לה אשתי פתק, ובו הביעה את הערכתה למטפלת והודתה לה על השקעתה בבתנו הקטנה.
לא היו אלה דברי חנופה אלא הבעה של רגשות כנים ואמתיים לאותה מטפלת מקסימה ומסורה, אבל אלמלא ההתעקשות של הילדה היינו מחמיצים את ההזדמנות להביע בכתב את הערכתנו.
בספרו "מילים פוגעות ומילים מרפאות" מספר יוסף טולושקין על חברו שניהל טקס קבורה לאשתו של אחד האנשים המבוגרים בקהילתו, ובתום הטקס התקשה הבעל להיפרד מקבר אשתו הטרי.
הרב חיכה לו בסבלנות ובסוף אמר בעדינות שלדעתו הגיע הזמן ללכת. אותו אדם השיב לו "אינך מבין, אהבתי את אשתי". המתין הרב עוד כמה דקות ושוב הציע לו להיפרד מקבר אשתו. האיש פנה אליו ואמר "אהבתי את אשתי, ופעם אחת כמעט סיפרתי לה את זה". כמה כאב ותסכול יש בתובנה שדבר שפעם יכולתי לעשות בהבל פה ונמנעתי מעשותו לא אוכל עוד לעשותו גם אם מעיי הומות לו.
"סתם דיבורים", "דיבורים בעלמא", talk is cheap. חלק מהבעיה ביחס לדיבור היא הנחת היסוד הגלומה במונחים האלה של הדיבור כדבר זניח. הנחה זו היא שקרית. הדיבור הוא ביטוי של האישיות שלנו. יש לו סגולות עמוקות של ריפוי (בפסיכולוגיה למשל), ויש לו כוח מעצב – של הרס מצד אחד ושל בנייה מצד אחר.
יש דיבורים שמביאים לידי התרוממות, אהבה וקרבה, ויש שמייצרים אווירה של גסות, ציניות וניכור. אכן אי אפשר לראות את המילים, אבל אולי יותר מכל דבר אחר הדיבור הוא שממלא את החלל בין שני אנשים והוא שמעצב את המרחב שבו מוגדרת ההוויה שאנחנו חיים בתוכה.
שינוי של דיבור משנה את העולם שאנו חיים בו, את האוויר שאנו נושמים. כלום שאלנו את עצמנו מה משמעות התשלום לחברות הסלולר בעבור 'זמן אוויר'? אם חשובה לנו איכות הסביבה נשתדל אפוא שהדיבור שלנו יטהר את האוויר ולא חלילה יזהם אותו.
בעולם המוזיקה חשובה האתנחתא לא פחות מהמלודיה. מעילו של כוהן גדול לעתים מצלצל ולעתים דומם. ראינו מה מקביל לצליל – אך מה מקביל לשקט? ספר היצירה עוסק בחשיבות הדיבור, וכאשר הוא בא למנות את שלושת אברי האהבה הוא מונה את הלב ואת זוג האוזניים דווקא (ספר יצירה פרק ששי משנה ה).
את האהבה אפשר וצריך להביע במילים, אבל יש דרגה גדולה מזו: ההקשבה. לעתים במערכת יחסים הפן הזה מוחמץ. טענה מרכזית בספר היצירה היא שהדיבור הוא תכונה אלוהית, ועל ידי הדיבור האדם מידמה לאלוהים. אולם גם על ידי ההקשבה האדם זוכה להידמות לבוראו, "אל רם ונישא.. מאזין...ומקשיב" (מתוך תפילה ימים נוראים).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם