פרשת השבוע: בוקר טוב עולם
אם החיפוש הרוחני נועד לעורר את האדם, מכאן שישנה מציאות רווחת שבה האדם חי את חייו בעודו ישן. באותו האופן, כאשר אדם חושב בשבת על מעשיו אתמול ועל הצפוי לו מחר אין הוא נמצא בשבת. רק מי שנמצא בהווה זוכה להתעורר ולהיות ביום שכולו שבת. פרשת ויקהל
פרשת ויקהל פותחת במצוות השבת, ולכן ננצל את ההזדמנות הזאת כדי להתבונן על חווית השבת ועל משמעותה: אם החיפוש הרוחני נועד לעורר את האדם, מכאן שישנה מציאות רווחת שבה האדם חי את חייו בעודו ישן.
שינה במובן זה היא היעדר מודעות לחיים. היעדר המודעות בהווה נובע במידה רבה מנדידת המודעות אל העבר או אל העתיד, במחשבות על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות. רק כאשר האדם מצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה הוא זוכה להתעורר.
ישנו סיפור זן על תלמיד שביקש מרבו שיורה לו את הדרך לנירוונה, ומורו נענה לבקשתו והשיבו: "על ידי שאני אוכל ועל ידי שאני ישן". התלמיד התפלא, שהרי הכול אוכלים וישנים. ואילו המורה הסביר
גם רבי נחמן מברסלב הרבה להשתמש במטפורת השינה וההתעוררות לתיאור המודעות. "כי השינה הוא הסתלקות הדעת" (ליקוטי מוהר"ן סימן קיז); "כי יש בני אדם שישנים את ימיהם [...] כי עיקר החיות הוא השכל [...] וצריך לעוררו משנתו" (שם סימן ס). ובמקום אחר הוא מנחה את תלמידיו להתמקד בהווה: "כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". (שם, סימן ערב).
"על כל סעודה משלש סעודות כתיב 'היום' לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת רק בשביל היום. כי לפעמים אוכלים שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר, אך בכל סעודה משלוש סעודות של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום, הינו סעודה זו לא בשביל קדם ולא בשביל אחר כך" (ליקוטי מוהר"ן קכה).
האכילה בשבת, אומר רבי נחמן, נועדה לצורך עצמה בלבד, ועל האדם להיות נוכח בה כאן ועכשיו. גם עצם השינה בשבת ממלאת את אותה פונקציה רוחנית של נוכחות בהווה. לכאורה בשבת אדם זוכה לאותה נירוונה שתיאר מורה הזן אשר כל מעשיו מכוונים אל ההווה, אבל אם נתבונן בדבריו של רבי נחמן במלואם נוכל למצוא עוד אלמנטים המלמדים על הפרשנות המיוחדת של רבי נחמן לעניין החיבור להווה.
על פי שיטתו של רבי נחמן, על ידי האכילה בשבת נוגעים ברובד פנימי יותר של המציאות, זוכים לדבקות בקדושה: "צריכין בשבת להרבות במאכל ובמשתה כפשוטו, כי אכילת שבת היא כלה אלקות, כלה קודש" (שם). כלומר, על פי ר' נחמן הנוכחות בהווה אינה רק מעוררת אלא היא מאפשרת לנו לחוות קרבת אלוהים.
ההבנה שיום השבת הוא יום של נוכחות בהווה עולה גם מהתוספת שמוסיפים בברכת המזון של שבת "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". מהו אותו "יום שכולו שבת" שאנו משתוקקים לו? האם מדובר במציאות עתידית שבה השבת אינה חלה רק ביום אחד בשבוע אלא בכל יום מימות השבוע?
אם כן, הבקשה היא אפוא כמותית – להרחיב את החוויה ליותר מיום אחד. אך לא נראה שכך הם פני הדברים, שהרי לאמתו של דבר אני יודע שמהותה של השבת נסתרת ממני, ומשאלת לבי היא למצוא את הדרך להגיע אליה ולחוות אותה באמת.
בראש ובראשונה, יום שכולו שבת פירושו יום השבת ולא לשום יום אחר. לפי הבעל שם טוב, אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות בו. כאשר אדם חושב בשבת על כל הקורות אותו ביום האתמול ועל הצפוי לו ביום המחר אין הוא נמצא בשבת. בשני המצבים הללו האדם לא זכה ל"יום שכולו שבת". יום שכולו שבת נכון רק למי שמצליח להתנתק מהעבר ומהעתיד ולהתרכז בהווה, אז הוא נוכח בשבת, אז הוא חי את היום.
כאשר הייתי בדהרמסלה למדתי מדיטציית זן אצל ירון. ירון, טיפוס מאוד מוזיקלי, שאל אותי שבת אחת ביחס לאיסור לנגן (בכלי שיר) בשבת – הנימוק המקובל הוא שאם יתקלקלו הכלי מנגינה האדם עלול לתקן אותו בשבת ולעשות מלאכות אסורות. לדעת ירון זה נראה חשש רחוק.
לדעתי, עניתי לו, לא תמיד הנימוק הפורמלי הוא הסיבה האמיתית להלכה. מקורות קדומים מעידים שעוד לפני שהוגדרו המלאכות האסורות נמנעו עם ישראל ממגוון פעילות בשבת, ונראה שההימנעות נבעה מאינטואיציה של מה צריכה להיות אווירת השבת.
כאשר באו חז"ל והגדירו את איסורי שבת הם, לעיתים, בחרו לנמק באופן פורמלי את אותן התנהגויות אינטואיטיביות. ניתן לראות שהנימוק אינו העיקר מכך שבחלק מהמקומות שבהם התלמוד הבבלי מנמק את האיסור בחשש (כמו באיסור נגינה) התלמוד הירושלמי מלמד כי האיסור נובע מכך שאלה "מעשים של חול", פעולה המאפיינת ימי חול וממילא פוגעת באווירת השבת. ירון התלהב מההסבר הזה – "זה כמו קורס בוויפאסנה, שם נוצרת האווירה המיוחדת באמצעות שורה של הגבלות על המעשים".
המשכנו לשוחח על פנים נוספות של הקשר בין שבת ובין החוויה המדיטטיבית – האיסורים בשבת להכין את צורכי ימי החול או אפילו לדבר על עסקים של יום אחר מכריחים את האדם להיות נוכח בתוך ההווה. הימנעות מ"לעשות" מזמינה את האדם "להיות".
הצו של "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" - לא לטלטל חפצים מחוץ לעירוב ולא לצאת כלל מחוץ לתחום שבת (בערך קילומטר מקצה העיר) - מכוון את האדם לגלות שהאושר נמצא "מתחת לאפו", במקום בו הוא נוכח.
בתום השיחה נזכרתי בסיפור המפורסם על האדם שיצא למסע לחפש אוצר רק כדי לגלות שהאוצר נמצא מתחת לבית שלו. ישראלים נוסעים למרחקים כדי לגלות את הרוגע, לרכוש יכולת לחיות את הכאן ועכשיו. המטיילים האלה מחפשים כמה דקות ביום פנויות לתרגילי מדיטציה, ובסוף מגלים שבמורשת שלהם ישנה כל שבוע סדנה של עשרים וארבע שעות שיכולה להביא אותם למקום אליו הם רוצים להגיע.
לאתר של יעקב נגן ולסרטון על הפרשה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם