בסימן שאלה: פרשת השבוע של יעקב נגן
המסתורין האופף את השאלות הקיומיות על האלוהים הוא הנותן לחיים ערך ומשמעות. אותו מסתורין קיים גם בהקשר האנושי; אנשים רבים חשים שהסובבים אותם אינם מכירים אותם באמת. פרשת כי תשא
מהמדרש המודרני, המעמיד את הביטוי "חוזר בשאלה" כנגד "חוזר בתשובה" עולה שההבדל בין האדם המאמין לאדם שאינו מאמין הוא כמו ההבדל בין איש השאלות לאיש התשובות. אותו מדרש דורש את המילה תשובה לא על פי הוראתה המקורית, 'שוב' (return) אלא על פי הוראתה המאוחרת יותר, 'תירוץ' (answer).
אם כן, בעל תשובה אינו עוד אדם ששב לאלוהיו אלא אדם המתיימר לדעת את התשובות לשאלות על אודות היקום. לעומת זאת, לפי הזוהר הקדוש (בראשית א: א ע"ב) האמונה באלוהים לעולם כרוכה בשאלות שאין להן פתרון, ועל כך מורה השם "אלוהים" עצמו; המילה "אלוהים" מורכבת משתי מילים "מי" ו"אלה", וכל מילה מבטאת רובד אחר של המציאות האלוהית; "מי" מבטאת את הרובד הבלתי נתפס של האלוהות, הרובד שאפשר להעלות בו שאלות אך אי אפשר להשיב עליהן, ואילו "אלה" מבטאת את הרובד באלוהות שהוא בר-הגדרה. המילה "אלוהים" מאגדת את שתי המילים יחד, את השילוב ביניהן.
מתוך כך הזוהר מגיע לפירוש חדש לחטא העגל המוזכר בפרשתנו. לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר, ומשבושש לחזור נתגברה תחושת חוסר הוודאות בעם והיא שדחפה
הזוהר (שם) מדייק: העם הציג את האלוהים החדש בלשון "אֵ לֶּ ה אלהיך ישראל", חטא העגל הוא המחשבה שאלוהים הוא רק "אלה", כלומר אל מוגדר, בלי התהייה של "מי" בלתי מוגדר ונתפס; ובלשון של הזוהר (תרגום לעברית) "אלו שחטאו בחטא העגל, על סוד זה אמרו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד)".
נראה שהזוהר נוגע בעומק הפשט של הסיפור – היצר האנושי ליצור פסל מבטא את המשאלה שהאל יהיה מוחשי, שאפשר יהיה לראות אותו ולחוש אותו. עם ישראל התקשה לקבל את היות האלוהים בלתי נראה ומעל למציאות המוחשית, ורגע הפיצוץ נולד ברגע של חוסר שליטה וחוסר ודאות, כשלא היה ברור מה עלה בגורלו של משה.
הוסף לדברי הזוהר, ידידי מרדכי זלר ציין שבקריאת המתנגדים למעשה העגל: 'מִ י לַה' אֵלָי' (שמות לב, כו). יש צו לחבר את ה"מי" לה', להחזיר את השאלה, המסתורין, לאלוהים. מתברר שלפי הזוהר אמונה שיש בה שאלות עולה על אמונה שאין בה שאלות.
אלוהים שאפשר להגדירו אינו אלוהים, שהרי הגדרה היא צמצום ואילו האלוהות – אינסופית, מכילה הכול ומקיפה הכול. ובלשונו של הרב קוק: "כל הגדרה באלוהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אלילות רוחנית. אפילו הגדרת השכל והרצון, ואפילו האלוהות עצמה ושם אלוהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוצות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה." (אורות, עמ' קכד – קכה).
למעשה, הבנה זו אוניברסלית ומשותפת לעמים רבים המתבוננים באלוהות. גם הספר טאו טה צ'ינג פותח בהבנה ש"הטאו שניתן לספר אותו אינו הטאו". הבלתי נתפס אשר ביסוד המציאות מעניק לה את החיות ואת הקיום. כפי שלומד הנסיך הקטן מהשועל במשפט המפורסם ביותר בספר: "והנה הסוד שלי...מה שחשוב באמת, סמוי מן העין" ( עמ', 63). ומזווית אחרת, בזוהר הקדוש נאמר: 'אין העולם קיים אלא על הסוד' (אדרא רבה, ג:קכח ע"א תרגום).
המסתורין האופף את השאלות הקיומיות על האלוהים הוא הנותן לחיים ערך ומשמעות. אותו מסתורין קיים גם בהקשר האנושי; אנשים רבים תיארו באוזניי את התחושה שהסובבים אותם אינם מכירים אותם באמת. כלומר, יש להם עולם גלוי שבו הם נפגשים עם הזולת, אבל עולמם הפנימי נסתר ממנו והם אינם מצליחים לחלוק אותו עם שום אדם. (הבעל שם טוב הגדיר פעם את הנסתר כמה שאי אפשר להעבירו לזולת, וייתכן שלעולם לא יהיה אפשר לחשוף לזולת).
ואולם למרות התסכול שבדבר, ולמרות רגשי הניכור והבדידות שהתחושות האלה מעוררות אצלם לא פעם, הם לא היו מוותרים על הפרטיות שלהם ועל המרחב הפנימי האישי שלהם. נראה שהדרך להתמודד עם התחושות הללו היא שעצם ההכרה שבמפגש עם הזולת יש מימד בלתי נתפס יש בכוחו להעשיר את הקשר ולהעמיקו גם אם איננו יודעים להגדירו.
שאלות הן מנוף לצמיחה. כאשר אדם מקבל תשובה הוא אינו מחפש, ואילו כאשר שאלתו נותרת בלתי פתורה היא משאירה את העולם פתוח לפניו. ראבי, חתן פרס נובל לפיזיקה, קשר את הצלחתו לחינוך שקיבל מאמו; בכל יום, כשחזר הביתה מבית הספר, לא שאלה אותו אמו מה הוא למד בבית הספר אלא אילו שאלות הוא שאל.
יש סיפור שהילדים שלי אוהבים לספר, על ילד השואל את אביו, "אבא, למה השמים כחולים?" ואביו משיב לו "אני מצטער אבל אינני יודע", ולמחרת שואל אותו הבן, "אבא, למה עשבים ירוקים?" ושוב האב מתנצל ואומר "אינני יודע". כעבור כמה ימים שבהם זכה הבן לאותה תשובה מאביו, שאל הבן את האב:"אבא, אתה רוצה שאפסיק לשאול אותך שאלות?" ואביו השיב לו, "אבל אם לא תשאל, איך תדע?".
בעבר חשבתי את הסיפור לבדיחה, אבל התפקחתי והבנתי שהוא טומן בחובו מסר עמוק – בזכות שהאב בלם עצמו ולא השיב לבנו, המשיך הבן לחפש, ואולי, הודות לכך, יגיע ביום מן הימים לגילויים חדשים שטרם נודעו.
באשר לשאלות הגדולות הנוגעות לחיים, למוות ולאלוהים – מי שמרגיש שהוא מחויב לפתור אותן יהיה מתוסכל כאשר ייכשל, ומי שלא ינסה להתמודד אתן – יחיה חיים ריקים מתוכן. שביל הזהב הוא אפוא להכיר שגם כאשר האדם אינו משיג תשובה לשאלתו, יש ערך לעצם העיסוק בשאלה. גם במסורות הזן אחת הדרכים להתפתחות רוחנית היא דרך הקואן – שאלה שעצם העיסוק בה מעמת את האדם עם עצמו ומכריח אותו לצאת מהמסגרות הרגילות שלו.
דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד (תהילים קה, ד). המאפיין העיקרי של החיים הוא יכולת התנועה. הודות לאותה תכונה צמחים מוגדרים כחיים אבל אין כן אבנים. אף מים זורמים זכו לכינוי 'מים חיים'. החיפוש אחר פני ה' – המתבטא בעיסוק בשאלות על אלוהים – אינו רק אמצעי להגיע למקום כלשהו אלא הוא מהות החיים. החיים הם מסע אל המעבר. לעולם אין מגיעים לסוף הדרך אבל כל הזמן לומדים וצומחים, וזה הדבר שמעניק לחיים את טעמם ואת משמעותם.
ולהפך, ההיסטוריון אדוארד גיבון הקדיש עשרות שנים לחיבור ספרו רחב ההיקף "ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית". סיום המלאכה הביא קורת רוח למשפחתו ולתלמידיו, אך הוא הצטער צער רב וזמן קצר אחר כך נפטר. סיפורו הוא דוגמה לאדם שעמל למצוא את דרכו ומה שארע לו בהגיעו אל סופה.
רבי נחמן מברסלב מגדיר את הדרגה הגבוהה של אמונה כבחירה להמשיך ולהאמין גם באין תשובות (ראו לדוגמה ליקוטי מהר"ן סימן סד). כאשר הכול חשוף ונגלה לא נדרש "אמון", לכן רק כאשר יש הסתר יש מקום לאמונה. חשוב אפוא לדייק – העובדה שלאדם יש שאלות אינה מחייבת שיהיו לו ספקות באמונה. למרות התמיהות והתהיות הוא יכול לבחור להאמין.
נראה שלרוב המתבונן במציאות יחוש בתוכו את שתי הפנים של 'אלוהים'. מצד אחד הקול הבוקע מתוכו ששואל שאלות קשות, ומצד אחר התחושה הפנימית שהדברים אינם מקריים ויש כוח עליון המכוון את חייו. האומנם האדם נדרש להשתיק את אחד הקולות הללו, או אולי ללמוד לחיות עם שני הקולות, מתוך המורכבות?
גיבור הספר "הדרור" – רומן מדע בדיוני מפרי עטה של מרי ראסל – הוא אמיליו סנדוז, כומר ישועי היוצא עם חבריו לכוכב הלכת ראחאט כדי להיפגש בפעם הראשונה בתולדות האנושות עם חיים מכוכב אחר. הספר מתאר את מסעם בעיקר מנקודת מבטו של הגיבור. אמיליו נרגש מהשליחות ומעצם הבחירה בו, אולם למרבה הצער השליחות מסתיימת באסון.
אמיליו חווה משבר באמונה בעקבות התחושה הקשה שנעשה לו עוול; הוא העניק את כל כולו לאלוהים ונחשף אליו, ואילו אלוהים החזיר לו זוועות בתמורה. בספר ההמשך, "בנים של אלוהים", שב אמיליו לראחאט אחרי שנים רבות וגילה מה קרה בעקבות אותם אירועים קשים שעבר, והוא נוכח שלסבלו היתה משמעות. אמנם אין למצוא במציאות שנתגלתה לו תשובות לשאלות הקשות ששאל, אך הדבר הביא אותו להכרה שהדברים לא היו סתם אלא היתה להם משמעות ותכלית.
לקראת סוף הספר מצטט חבר שלו, גם הוא כומר ישועי, את הפסוק מהפרשה שלנו: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ' , ומסביר שאי אפשר לראות את אלוהים מלפנים, כלומר אי אפשר להבין את הכוונה של האלוהים בעת התרחשות הדברים אלא מפרספקטיבה של 'אחורי', מאחור, לאחר מעשה.
במהלך קריאת הספר ליוותה אותי תחושה שהמסר הזה דומה מאוד לסיפור היהודי, תחושה של שליחות ובחירה שהפכו באחת לכל הזוועות שחווה העם היהודי במהלך הדורות, תחושה של הסתר פנים.
כשקראתי ראיונות עם הסופרת, התברר שלא טעיתי – זה היה מקור ההשראה של ראסל, הסופרת האיטלקייה הקתולית שהתגיירה, ובאחרית דבר הסופרת מציינת שאת התובנה שהיא הציגה בפיו של הכומר הישועי בספר היא לקחה מהחתם סופר.
ואולם, עלינו להבין שגם היכולת שלנו לראות את "אחורי" היא חלקית. ספר בראשית למשל חותם בדברי יוסף לאחיו, שיש בהם מידה רבה של אופטימיות: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ).
לכאורה יש כאן דוגמה ל"וראית את אחורי" – מה שנראה לכאורה רע התברר בדיעבד שהוא טוב. אולם אין הדבר פשוט כלל. ראשית, הצלקות הן עדיין צלקות, וכזכור, הפרק אחרון של ספר בראשית מתאר גם את בכיו המר של יוסף וצערו על הניכור בינו לבין אחיו. אבל מלבד זאת, אילו היינו בוחנים את סיפור מכירת יוסף לעבדות כעבור מאה שנים – היתה התמונה שוב מתהפכת, הפעם לרעה, שהרי בעקבות מכירת יוסף הפך יוסף לעבד, ועקב כך השתעבדו כל ישראל במצרים.
רק מהפרספקטיבה הרחבה יותר של ההיסטוריה, הרואה את החיוניות של שיעבוד מצרים בבניין הזהות היהדות אפשר לראות את הסיפור באור חיובי. ומי יודע? עוד לא הגענו לסוף הסיפור. וכפי שאמרנו, בכל הקשור להנהגת אלוהים בעולם – רב הנסתר על הנגלה.
לאתר של יעקב ולצפייה בסרטון על המאמר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם