פרשת השבוע: מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?
על האדם להאמין שיש לו כוח לשנות את המציאות, ליצור ולממש את הכוחות האלוהיים שבתוכו. ההתקדשות בכל בוקר מלמדת שבכל יום על האדם לשאות שאלות ולבחון את עצמו מחדש. פרשת פקודי
"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", שואל אריק איינשטיין בשירו ועונה: "את אותם הדברים אבל לאט". בוקר מביא איתו אוויר טרי, אור צלול, תקווה להתחלה חדשה. על פי היהדות, את הבוקר יש לפתוח בנטילת ידיים – יציקת מים על שתי כפות הידיים לסירוגין. טקס זה מקורו בטקס ההתקדשות של הכוהנים בבית המקדש.
התבוננות בטקס של הכוהנים מאירה לנו את משמעותו לחיי היומיום שלנו. מידי בוקר היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם בכיור שבבית המקדש לקראת עבודתם במקדש (שמות מ, ל-לב). בלשון התורה פעולה זו נקראת "רחיצה", אולם בספרות חז"ל היא נקראת "קידוש ידיים ורגלים" (משנה תמיד א, ד). שינוי זה אינו מקרי. את המונח רחיצה היה אפשר לפרש כפעולה של הסרת לכלוך או טומאה, ברם השימוש במונח קידוש מלמד על האצלת תוכן חיובי על הידיים.
מהי המשמעות של ההתקדשות מידי בוקר של הכוהנים? פרשת פקודי מתארת את תהליך הקדשת הכוהנים לתפקידם;
לרחיצה משמעות כה רבה בתפקיד הכוהנים עד שכוהן שעובד או אפילו נכנס להיכל ה' בלי שהתקדש דינו כדין זר, ועונשו מוות. במקרא מפורש שהתפקיד שהוטל על אהרן ובניו - לשרת בקודש - תקף לעולם (שמות מ, יד). אם כן, מדוע היה על הכוהנים לשוב ולהתקדש בכל יום מחדש?
נראה שהתשובה נעוצה בתפיסה מהותית של החיים, על פיה בכל יום אנחנו נולדים מחדש. בתפילה הפותחת את הבוקר, "מודה אני", האדם מודה לאלוהים שהחזיר לו את הנשמה, כאשר קבלה מחודשת של הנשמה היא למעשה לידה מחודשת. ההסתכלות על החיים שמתחילים מחדש בכל יום מאפשרת לנו לראות בעיניים חדשות אותם ואת העולם שמסביבנו.
את משמעות נטילת הידיים של הבוקר נוכל להעצים יותר מתוך תורת הקבלה. בייעוד שהאדם מקבל עליו מדי בוקר, לא רק שיש תפיסה לפיה כל אחד הוא כוהן אלא שהאדם הוא כאלוהים. ספר היצירה מקביל בין היצירה האנושית ליצירה האלוהית – האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו) .
עיקרון זה בא לידי ביטוי גם ביחס לנטילת ידיים – כוחות היצירה של הקב"ה נקראים עשר הספירות. על פי ספר היצירה, המקבילות לעשר הספירות, כלומר לכוח הפעולה האלוהי, הן עשר אצבעות הידיים שבאמצעותן האדם פועל במציאות (ספר יצירה פ"א מ"ג).
ביסוד זה ראו הקדמונים מפתח להבנת מצוות קידוש האצבעות בתחילת הבוקר (רמב"ן שמות ל, יט). חובת קידוש האצבעות מדגישה את כוח היצירה שיש לאדם, כוח אנושי המקביל לכוחות היצירה האלוהיים שבהם העולם נברא.
על האדם להתבונן בסביבה שהוא חי בתוכה ולשאול מה חסר בה ומה צריך להשתנות בה. עליו להאמין שיש לו הכוח לשנות את המציאות, ליצור, לממש את הכוחות האלוהיים שבתוכו. ההתקדשות בכל בוקר מלמדת שבכל יום על האדם לשאול את עצמו את השאלות הללו מחדש.
כאשר שאלתי את תלמידיי למה מבין כל האברים נדרשנו לקדש בכל יום דווקא את הידיים והרגליים ענה אחד התלמידים, נועם אפטר, שהמקור למצווה מתייחס לשני מצבים: "בבואם אל אהל מועד...או בגשתם אל המזבח לשרת" (שמות ל,כ).
כדי לבוא אל הקודש, צריך לדעת להפעיל את הרגליים, ואילו כדי לשרת צריך לדעת להפעיל את הידיים, ולכן על האדם לקדש את ידיו ואת רגליו. נועם המשיך והסביר שזה מלמד על החיים בכלל: שמוטל על האדם לדעת להפעיל את רגליו על מנת להגיע למקום הנכון, ואת ידיו – שבהגיעו לשם, יהיה מסוגל לעשות את הדבר הנכון.
בתובנה זאת נועם דיבר למעשה על עצמו, מי שחייו ותורתו היו קשורים כל כך להתקדשות הידיים – לעשייה, ולרגליים – ההליכה לקראתה. בחייו הקצרים הספיק נועם להקים את המרכז למודעות יהודית שעסק בהפצת יהדות, מתוך תפיסה שאין לחכות שהעם יבוא לחפש את התורה בבית המדרש אלא יש להביאה אל העם.
תובנה זו אפיינה גם את מותו. בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו, נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים ששהו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן.
כאשר התחילו יריות, נסגרה פתאום הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל, מטרים ספורים ממעגל הריקודים של התלמידים. סגירת הדלת ונעילתה עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתארגן ולהשיב אש. בתום האירוע, כאשר נכנסו כוחותינו למטבח, מצאו ליד הדלת שננעלה את גופותיהם של נועם וחבריו.
לאתרשל יעקב נגן ולסרטון על הפרשה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם