ראשי » סגנון » תיירות » הדייל שצ'יפר אותי

צ'כוב בניו יורק

הדייל ליאור סורוקה חצה את הגבול הדק בין ברודווי לאוף-ברודווי ויצא לראות את המחזה "שלוש אחיות" בתיאטרון קטן במנהטן. כשיושבים במרחק נגיעה ממגי ג'ילנהול, החיים נראים פחות קשים מבמחזה של צ'כוב

ליאור סורוקה | 5/3/2011 6:31

זורבה היווני אומר שכשהוא משתוקק למשהו, כמו דובדבנים, יין או סיגריות, הוא מלעיט את עצמו באותו דבר עד כדי מיאוס, וכך נפטר מאותו חשק ותאווה. לגבי התאווה לנשים, זורבה מוסיף, ייפטר רק כשיגיע לגיל שמונים.

שובות לב. שלוש אחיות. כרזת ההצגה

עת הגעתי לניו-יורק, אולי כי זה מצרך נדיר במחוזותינו, פיתחתי תאווה בלתי נשלטת למחזות זמר. בשנה האחרונה הלכתי לראות לא מעט מחזות זמר – החל בהפקה מעולה של "שיקגו", דרך "אמריקן אדיוט", מחזמר שמבוסס על האלבום של גרין-דיי, וכלה ב"מוזיקת לילה זעירה" הנהדר של סטיבן זונדהיים, בכיכובה של קתרין זיטה ג'ונס (מדדתי מרחק אווירי של שלושה מטרים ביני לבינה).

לא פסחתי גם על הפקות פופולריות לכל המשפחה, כמו "מרי פופינס ווויקד" וגם כשהיה לי רק לילה אחד בעיר, מיד רצתי לראות את "בילי אליוט". לאחר מנת יתר זו של מתיקות, החלטתי לעשות מעשה ולחצות את הגבול הדק שמפריד בין ברודווי לאוף ברודווי, והלכתי להצגת התיאטרון "שלוש אחיות" של צ'כוב.

מציאות משכנעת

"שלוש אחיות" הוא אחד ממחזותיו הקלאסיים של צ'כוב. במרכזו עומדות שלוש אחיות, אולגה, משה ואירינה, בנותיו של גנרל, שחולמות לעזוב את הפרובינציה, ולשוב אל מוסקבה. ככל שהמחזה מתקדם, שלוש האחיות מאבדות את השליטה על אחוזתן, לטובת נטשה, גיסתן האסרטיבית.

צ'כוב כתב דרמות מרובות גיבורים, או יותר נכון אנטי-גיבורים והצליח בגאוניותו ללכוד במחזותיו את טבע האדם על תאוותיו, חולשותיו ואכזבותיו. שלוש האחיות, באופן אנושי כל-כך, חולמות על מה שהיו יכולות להיות, לוטשות עיניים אל העתיד, ולא מסוגלות להשלים עם ההווה.

קל מאוד להזדהות עם כאבה של מאשה, שהתחתנה בגיל צעיר עם מורה גימנסיה טרחן וכעת יוצא ליבה אל אחד מאנשי הצבא שמבקרים באחוזה. מאשה מגולמת על-ידי מגי ג'ילנהול (אחותו של ג'ק, ידעתם שהם יהודים?! אם אפשר לסמוך על ויקיפדיה), והיא שובה את הלב ואת העין במשחקה וביופייה.

הבמאי, פול שמידט, העלה את המחזה במלואו, באופן נאמן לתקופה, ויצר מציאות משכנעת. הקהל מקיף את הבמה הקטנה משלושת צדדיה, ויושב במרחק נגיעה מהשחקנים. כאילו נדמה שעוד רגע השחקנים

יבקשו מהקהל להסב אל השולחן הגדול החגיגי שבמרכז הבמה, ולהצטרף אליהם. הקיר האחורי הוא מראה גדולה ומפויחת, שהקהל יכול לראות בה את עצמו, ממש כמו מה שהמחזה של צ'כוב מבקש לעשות.

התיאטרון עצמו, ה-CSC, מעלה באופן קבוע מחזאות קלאסית. הוא נמצא ברחוב 13, בין השדרה ה-3 ל-4, קרוב ליוניון סקוור. בניגוד לתיאטראות הענקיים של ברודווי, עם השלטים מאירי העיניים, התיאטרון הזה קטן וחבוי מן העין. אלמלא הייתה לי את הכתובת המדויקת, אין סיכוי שהייתי מזהה את המקום. בכניסה לאולם יש בית קפה קטן ונעים, שאפשר להמתין בו עד לתחילת ההצגה.

אם אתם בדרככם לניו יורק בזמן הקרוב ואתם אוהבים תיאטרון, מומלץ בחום. שעתיים וחצי-שלוש שחולפות ביעף. כרטיס סטודנט יעלה לכם 20 דולר, במקום 80, כך שאם אתם סטודנטים, זה בכלל שווה.

אם אתם לא בניו יורק, אז גם כאן יש צ'כוב. "החאן" הירושלמי מציג בימים אלו את "גן הדובדבנים" עם ליאורה ריבלין, שרק בשבילה שווה לעלות לרגל לעיר הקודש, ואנסמבל הרצליה מציג את "שלוש אחיות" בגרסה בועטת והכי לא תקופתית שיש. שם לא תמצאו סמובר.