לספוג תרבות בסקוטלנד: פסטיבל הפרינג' באדינבורו
פסטיבל אדינבורו בסקוטלנד הוא חגיגה של תיאטרון פרינג' מכל קצוות תבל. הדייל ליאור סורוקה הגיע גם לשם ונהנה מהרפרטואר, מהאנשים ומהאווירה
הרכבת לאדינבורו יצאה בדיוק בשמונה אפס אפס. כשהתיישבנו בדקה לשמונה במושבים המסומנים מראש, מסדירים את הנשימה, הגבר הממושקף במושב שלידנו העיר משהו בהומור בריטי עוקצני על זה שהגענו בדקה ה-90. הפרטה מה הפרטה, הרכבות בלונדון הן אמנם יקרות (50 פאונד לנסיעה של ארבע שעות), אבל הן בהחלט יוצאות בזמן.
בכלל, כשהמחאה החברתית בארץ קוראת גם לייעול התחבורה הציבורית, אפשר להסתכל בבריטים ולקנא. מחלונות הרכבת התגלו שדות ירוקים וצהובים, וגם כבשים, הרבה כבשים, שניקדו את השדות בכתמים לבנים. במושבים שלידנו שיחקה עליזה בקלפים ושתי נערות קשקשו ללא הרף. מדי פעם איש מנומנם עם עגלת משקאות מנומנמת לא פחות פילס את דרכו במעבר. אחת מהקשקשניות סיפרה בהתלהבות על לימודי המשחק העתידיים שלה - היא רוצה ללמוד דרמה "רצינית" כמו שייקספיר או צ'כוב. כולנו עושים את דרכם לפסטיבל הפרינג' הגדול ביותר באירופה, המתקיים מדי שנה באוגוסט באדינבורו שבסקוטלנד.
אדינבורו יפה כמו באגדות. כשדמיינתי בעיני רוחי את העיר הסקוטית ראיתי טירות אפורות ואפלוליות, כנסיות מאיימות וגברים בחצאיות. ואכן, לצד הנוף הימי-ביניימי, העיר מלאה בפאבים, בתי קפה שוקקי חיים, מסעדות קטנות ופארקים רחבי ידיים. רחוב פרינסס, רחוב הקניות הראשי של העיר על שלל מותגיו, לא מבייש גם את רחוב אוקספורד הלונדוני.
כשמטיילים ברחובות העיר, לאורך הדרכים המרוצפות אבנים, אפשר להבין כיצד הארי פוטר נולד דווקא פה, בבית הקפה העמוס The Elephant House, שמתהדר בתמונות של ג'יי קיי רולינג טרם עידן הפאן והבלונד, יושבת באחד השולחנות. המבנה העתיק שבו שוכנת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת אדינבורו, לדוגמה, יכול היה לשמש בקלות השראה להוגוורטס, בית הספר לקוסמים.
התאכסנו בהוסטל ווסט-אנד, מרחק הליכה מהמולת הפסטיבל. ההוסטל התגלה כפתרון זול ומוצלח לימי הפסטיבל, שבהם המחירים עולים ממילא. לילה בחדר של עשר מיטות עלה 36 פאונד. בכל מקרה, רצוי מאוד להזמין מקומות לינה מראש.
פסטיבל אדינבורו הוא שם כולל לשלל פסטיבלים שמתקיימים בעיר מדי אוגוסט, ופסטיבל הפרינג' הוא ללא ספק הבולט והרעשני ביותר מבין כל הפסטיבלים. הפסטיבל עמוס בכל טוב, וקשה לדעת במה לבחור – הצגות ילדים, תיאטרון תנועה, קברטים, סטנד-אפ, הופעות
המופעים מתקיימים בכל שעות היום ובכל חלל אפשרי ברחבי העיר, כולל בכנסיות ובפאבים. בפאב אחד ראינו מופע סטנד-אפ, כשאנחנו מתקשים לעקוב אחרי הפאנצ'ים במבטא הסקוטי הכבד; בכנסיית סיינט-ג'ורג' ראינו ביצוע מלא חיים של המחזה "אורלנדו", על-פי הרומן הידוע של וירג'יניה וולף, שגם לווה בוידיאו-ארט; ובמבנה ששימש עד לא מזמן כבית הספר לווטרינריה של אדינבורו ראינו הצגה ניסיונית נוספת כשאנו ישובים בתוך סירות הצלה(!) - פסטיבל פרינג' כבר אמרתי?
כרטיס להצגה עולה בבין 10-7 פאונד, אבל בכל יום נמכרים גם כרטיסים בחצי מחיר בסמוך לגלריה הלאומית של סקוטלנד שבמרכז רחוב פרינסס, ויש גם מופעים בחינם ומופעי חוצות. אם תרצו מאוד לראות הצגה מסוימת, כדאי לקנות אליה כרטיס יום לפני כן או לפחות בבוקר ההצגה. בתוך כל ההיצע העצום הזה גם השנה הייתה נציגות ישראלית בפסטיבל - ענת ברזילי בהצגת היחיד "סמירה", בבימויה של אלינור אגם בן-דוד.
ההצגה הטובה ביותר שראינו הייתה דווקא תיאטרון בובות. בתוך אוהל קטן וצבעוני העלתה קבוצת The River People את ההצגה Little Matter. ארבעה שחקנים מוכשרים פרשו בפנינו סיפור מלווה בשירים ובמוסיקה על מאבק נושן, לדבריהם, בין אור לחושך: סיפור על בחור צעיר שאיבד את האמון בעצמו ועסוק במחשבה הטורדנית על האיש שיכול היה להיות. כמו ילדים, הקהל נשבה בקסמיה של הבובה ועקב בדריכות אחר מסעה בעקבות הפוטנציאל האבוד שלה. זוהי הפעם השנייה שהאנסמבל הזה מגיע לאדינבורו ואני בטוח שתוכלו לראות אותם כאן גם בשנה הבאה.
עוד מופע שככל הנראה יתקיים גם בשנה הבאה ולא כדאי לפספס הוא The Showstopper. לאורך כל הפסטיבל קבוצה של כעשרה שחקנים ונגנים העלו מדי ערב מחזמר מאולתר לחלוטין, שמבוסס על הצעות מהקהל.
המחזמר שאנחנו ראינו התרחש, כפי שבחור נלהב מהקהל הציע, במוקד טלפוני ניו-יורקי שמוכר ביטוחי בריאות. לנגד עינינו נרקם מיוזיקל, שכלל סיפור אהבה ודילמות מוסריות על זוג צעיר שמוכר ביטוח בריאות במחיר מופקע לקשישה העומדת למות. מלבד הסיפור עצמו, גם הצפייה בתהליך האלתור עצמו הייתה מהנה - כשאחד השחקנים שר, ממציא על המקום את מילות השיר, כל הלהקה מצטרפת לשירה, כשהיא לומדת תוך כדי תנועה את המילים שזה עתה הומצאו. אחד מחברי הלהקה מכוון את הסיפור מן הצד, ודואג שהוא יישאר על המסלול. בחורה בהוסטל סיפרה לנו שערב קודם הקבוצה העלתה סיפור שהתרחש במועדון בורלסק בגרמניה של מלחמת העולם השנייה.
בסוף אוגוסט מזג האוויר באדינבורו הפכפך. אחר-צהריים שמשי עלול להפוך בן רגע לגשום. כשהגשם תפס אותנו לא מוכנים בכפכפים קיציים, מצאנו מסתור במסעדה נחמדה במרכז העיר העונה לשםMom's great comfort food. האוכל פשוט ואופייני לאזור – פירה ודגים מטוגנים, קישים ופאי רועים, אבל בהחלט מנחם.
חמש אפס אפס, ואנחנו בדרכנו חזרה ללונדון. בחוץ נפרשים לנגד עינינו אותם שדות ירוקים ושמי שקיעה ורודים. במושב שלידינו יושבת נסה, בחורה יהודיה מברוקלין בעלת משקפיי ראייה היפסטריים מפלסטיק אדום. נסה, שלמדה משחק אצל לה-קוק בפריז, באה לאדינבורו לחודש להופיע עם חבר'ה שהכירה בלונדון. היא מספרת לנו שרוב ההצגות בפסטיבל אינן רווחיות, ושלא היה פשוט בכלל להשיג קהל.
חזרנו ללונדון. פה הקצב שונה – כולם ממהרים, הרבה אנשים בחליפות. בחורה עם שיער ורוד ובחור עם פירסינג בכל מקום פנוי בגוף מחכים איתנו בתור למכונת הכרטיסים, מזכירים לנו שגם כאן, במחילות הרכבת התחתית של לונדון, כל העולם במה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם