מחוץ למזרון: אפקט העדר
יום אחד מופיע מאסטר רוחני ואומר לנו, בואו והראה לכם מי אתם באמת. הוא לוקח אותנו אל האגם של ההכרה ומבקש שנביט לתוכו. אם נסתכל נזהה שמעבר לכל ההגדרות והגבולות קיימת מהות טהורה, שאינה זכר ואינה נקבה, שאינה אמריקאית, רוסית, או ישראלית
מרבדים מרבדים של עשב ירוק ורענן התפרשו להם עד לאופק. קולות הפעמונים שנתלו על צוואר אחיו ואחיותיו יצרו מנגינה פסטורלית שהשתלבה להפליא עם הצבעים החדים של שדות המרעה הירוקים, השמיים הכחולים והרי הבזלת הנשאים.
מההה, מההה, מההה, הוא פיזם לעצמו שיר תוך כדי דילוג עליז ומשחק עם חבריו וחברותיו לעדר. הוא כל כך אהב את האחו, כל כך אהב להתחכך בצמר שעל גופה של אמו, איזה בר מזל הוא היה! אולם עובדה אחת נעלמה ממנו, עובדת זהותו. הוא לא ידע כי הוא שונה מהם. על אף שהרגיש כך, הוא לא היה אחד מהם.
כשהיא נסה על נפשה, תוך כדי בריחה מיריות רובהו של צייד מזדמן היא קפצה לאגם. מתוך מצוקה ופחד היא העניקה לו את חייו תוך שהיא מנסה לחצות את האגם בשארית כוחותיה. אך ההמלטה נטלה מחיר כבד מדי, וגופה צלל כאבן אל הקרקעית. ואילו הוא ,שזה עתה נולד, החל מתוך אינסטינקט להכות במים ולגמוע את האוויר אליו השתוקק גופו. לפתע כף יד גדולה הרימה אותו אל מחוץ למים ונשאה אותו אל האחו הירוק, שם אחת הכבשים המינקות פרשה עליו את חסותה והיתה לו לאם.
שנה וחצי עברו להן בנעימים באחו הירוק, עד שיום אחד ממרומי המצוק השקיף לו מלך החיות על המישורים המוריקים. ושם בין הכבשים באחו, הוא זיהה לתדהמתו את אחד מבני משפחתו המלכותית כשהוא לוחך עשב! פועה בעליזות! ומתחכך בהנאה בצמר שלגופה של אחת מהכבשים.
בזעמו
"עזוב אותי, בבקשה תן לי ללכת לאמא", בכה הגור. "מי היא אמך?" שאג האריה. "הנה היא שם", הצביע הגור על הכבשה שהיתה לו לאם. "זוהי לא אמך האמיתית! בוא והראה לך מי אתה באמת!", נהם האריה. "איני רוצה לדעת מי אני באמת", בכה הגור. "אני רוצה לאמא שלי".
"זוהי לא אמך!", זעם האריה, "בוא איתי". הוא אחז שוב בעורפו והוביל אותו אל האגם. שם על שפת האגם הוא הניח אותו בעדינות על החול ואמר : "הסתכל לתוך המים ואמור לי מה אתה רואה".
"אני לא רוצה להסתכל, אני רוצה לאמא שלי", בכה-פעה הגור האומלל. "הסתכל, אל תפחד לראות את אמת! מה אתה רואה?".
לאט החל הגור לפקוח את עפעפיו. "אני רואה גלים" הוא אמר. "רגע", אמר האריה, "התבונן שוב בפני האגם, הנה הגלים נרגעים, מה אתה רואה?". "אני רואה אותך משתקף בתוך המים, ולצדך אני רואה את ....את.....את עצמי! היי, אני נראה כמוך, אתה נראה כמוני! שנינו אריות!
ובפעם הראשונה בחייו במקום פעיית מההה מסורתית נפלטה מפיו שאגת אריה! גאה הוא נכנס ליער - ממלכתו הבלתי מוגבלת.
קול הפעמון שקרע את דממת השחר הבהיל את הציפורים שעדיין נמנמו על ראשי העצים. הציוץ ההמוני שלהן השתלב בתוך קול הפעמון הכנסייתי שהמשיך להרעים לעוד כדקה. פקחתי עיניים. 5:30 בבוקר. זה כבר הבוקר הרביעי של הקורס להכשרת מורי יוגה.
הסיפורים היפהפיים של סוומי וישנו-דבננדה משתלבים להם בתוך חלומותיי ושם הופכים לחוויה מאוד חדה וחיה. את הסיפור אודות גור האריות נהג סוומי וישנו לספר לתלמידיו שוב ושוב. הוא היה מתאר להם כיצד אנו חיים את חיינו כמו כבשים בעדר, מלחכים מעט עשב, מתחככים זה בזה ודואגים לפעות – מההה מההה אני אמריקאי, מההה מההה אני קתולי, מההה מההה אני יהודי, וכו' וכו'.
ואז יום אחד מופיע מאסטר רוחני ושולף אותנו מתוך העדר. אנחנו נחרדים ומבקשים ממנו שייתן לנו לחזור לחברים שלנו, לעשב ולהתחככויות המוכרות. אבל הוא אומר לנו, בואו והראה לכם מי אתם באמת. אנו אומרים לו, "תעזוב אותנו, אנו יודעים מי אנחנו!".
אך הוא לוקח אותנו אל האגם – האגם של ההכרה, ומבקש שנביט לתוכו ונאמר מה אנו רואים. ושם בתוך ההכרה יש הרבה גלים – גלי מחשבות, שלא מאפשרים לנו לראות מעבר להם.
המאסטר מורה לנו בסבלנות לחכות עד שהם נרגעים ופני ההכרה נעשים חלקים לגמרי. עתה אם נסתכל נוכל לזהות כי מעבר לכל השמות והצורות, מעבר לכל ההגדרות והגבולות קיימת מהות אחת, אינטליגנציה אחת, תודעה אחת שהיא טהורה, שאינה זכר ואינה נקבה, שאינה אמריקאית, רוסית, רומנית או ישראלית. שאינה מוסלמית וגם לא נוצרית או יהודית.
וזו הפעם הראשונה בה אנו מתוודעים בתוך מצב המדיטציה העמוק לכך שזוהי זהותנו, הזהה לזהותו של המאסטר. רק בשקט בו נמוגים כל הגלים והרעשים תתכן ההיווכחות הזו.
עבור הניצנים של הצמיחה הרוחנית, האשרם הינו מעין חממה המעניקה את התנאים האופטימליים לגדילה ושגשוג. סדר היום, הטבע, המזון, המדיטציות, תרגולי היוגה ותכני הלימוד נשזרים זה בזה בצורה מושלמת כמו דשן איכותי המעניק את כל אבות המזון להם זקוקה הנשמה.
בימים הראשונים בקורס עשו לנו היכרות עם השושלת המפוארת של היוגים ששמרו את הידע הפרקטי של היוגה חי במשך אלפי שנים ואפשרו לו לבסוף להיות מוגש למערב . סוומי וישנו- דבננדה, או בשם החיבה שלו "סוומיג'י", לא היה רק מספר סיפורים טוב, הוא ידע כיצד לחיות אותם במלא מובן המילה.
משנת 1969 ועד 1993, השנה בה נפטר מן העולם, הוא פעל בכל רחבי העולם על מנת להעניק לאנשים בני כל הלאומים והדתות חוויה ישירה של זהותם האמיתית, הפנימית ביותר. עבורו שלום לא היתה סיסמה אלה מצב פנימי של הוויה. מצב של קיום, שרק ממנו יוכלו בני אדם לחיות בשלום.
שלום עם עצמם, עם חבריהם וגם עם אלה השונים מהם חיצונית בצורתם, צבע עורם, לאומם, דתם ואמונתם.
תרגולי היוגה והמדיטציה לא היו עבור סוומיג'י גימיק, מוצר צריכה או אמצעי לעשיית רווחים. עבורו היו אלה הכלים האולטימטיביים בעזרתם כל אדם באשר הוא, יוכל לגעת בשורש נשמתו ומשם להתחבר למקור כל החיים. קורס המורים ליוגה היה מבחינתו הכלי להכשרת דור חדש של אנשים שיוכל להתנסות בצורה ישירה בחוויה העמוקה הזו ולחלוק אותה עם אחרים.
סוומיג'י היה דוגמא חיה עבור כל אלה שהיו סביבו לאופן בו פועל אדם שגילה את טבעו האמיתי. עבורו כל בני האדם היו בני משפחתו המורחבת. עם מטוס השלום שלו הוא טס מעל אזורי איבה בכל רחבי העולם תוך סיכון ממשי לחייו. מתוך דאגה כנה לחיילים הוא היה "מפציץ" את הגדודים העוינים של שני הצדדים בתפילות לשלום, בפרחים ובעלונים עם כתבות על שלום ואחווה.
תוך כדי פירוט משימות השלום התברר לי להפתעתי כי סוומי וישנו ביקר בישראל לא מעט פעמים, וכשהייתי ברחם אמי, ואבי היה בסיני, הוא טס את טיסת השלום שלו מעל תעלת סואץ בשנת 1971. מאוחר יותר בשנות השמונים הוא ביקר בקלקיליה בזמן האינתיפאדה והביא לתוך לב הסערה ולו לכמה רגעים מודעות אחרת ואנרגיות של הרמוניה אחווה ושלום.
עבור סוומיג'י היה כל העולם היער המוכר שלו והוא מעולם לא פחד לשאוג בקול את מסר ה"אחדות בשונות", מסר השלום והאחווה. טעימה ממשימות השלום האינטנסיביות שלו ניתן לקבל בסרט מעורר ההשראה In the Name of Peace.
לעמוד הפייסבוק של מרכז שיבננדה
וערוץ היו-טיוב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם