על חמץ, מצה ומדיטציה: מחוץ למזרון
קל מאוד להבחין בקווי הדמיון בין הלכות חג החירות לתהליכים המדיטטיביים המובלים את היוגי לחירות רוחנית. דורון פלד (שנקרה) על נקודות ההשקה בין שני עולמות שאינם בהכרח מקבילים
קל מאוד להבחין בקווי הדמיון ונקודות ההשקה בין הלכות חג החירות לתהליכים המדיטטיביים המובלים את היוגי לחירות רוחנית. פעמים רבות אנשים באים ללמוד מדיטציה מתוך שאיפה "להתנתק" או "להשתיק" את הרעש בראש, ולחוות ולו לכמה רגעים קצת שקט.
אולם התהליך המדיטטיבי הקלאסי מלמד אותנו כי היווצרות הרעש נובעת כתוצאה מכך שהתנתקנו מעצמנו!
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך מורה לנו רבן גמליאל במהלך קריאת הגדת הפסח. מעבר לפשט של ההנחיה הזו, אנו יכולים למצוא כאן דרישה לתהליך של התבוננות פנימית - על האדם "לראות את עצמו". ולא רק פעם אחת, אלא לעשות זאת שוב ושוב (בכל דור
אני מאמין שאין דבר קשה יותר לאדם מאשר לראות את עצמו. קשה ומפחיד אף יותר לראות מהם באמת המייצרים שלו. פעמים רבות אנו מרגישים כי זהו הבוס, או כאב הגב או בעיית עיכול שמהווים את המייצר. אך כל אלא רק סימפטומים.
כאן נדרש האדם להתבונן בנגעים שבנפשו פנימה המובילים אותו שוב ושוב לתוך מערבולות של כאב, סבל, כעסים, שנאה וייאוש. וכנראה הקשה מכל וגם המפחיד מכל הוא לראות כיצד הוא יוצר את הטרנספורמציה האישית (המהפכה הפנימית), משתחרר, הופך לבן חורין ומשיג את אותו שלום אמיתי ושקט שכולם נכספים אליו.
החמץ והמצה מורכבים מאותם חומרי גלם - קמח, מים ואש שאוֹפָה אותם למוצר הסופי. ההבדל היחיד ביניהם הינו אלמנט האוויר הנוכח בחמץ שמעניק לו את נפחו והאווריריות שבו. למעשה, החמץ והמצה זהים לחלוטין במרכיביהם אך לא בהתנהגותם. בעוד שהמצה שומרת על גודל המחווה בצורה מדויקת על כמות החומרים המהווים אותה, החמץ "מנפח" את הדברים מעבר לפרופורציות של חומרי הגלם שלו.
חג הפסח הינו אחד המועדים הבודדים, שאני אישית מכיר, בהם המסורת היהודית מתארת בצורה ברורה וגלויה (ללא צורך לפנות למקורות מיסטיים) כי החמץ אינו רק פיסת לחמנייה או עוגת שמרים שתפחה. החמץ הינו האגו בנפש האדם, הגורם לו להתגאות ולהתנפח.
ההתנפחות הזו מונעת מהאדם לראות את עצמו באמת! האגו שלנו, שמטבעו הינו גורם לתפיחה של הדימוי העצמי, מזדהה עם הדימוי המנופח החדש אותו הוא חולל. ינסה עכשיו כל אחד לבחון עד כמה מפחיד עבור האגו תהליך חקירה והתבוננות פנימית, בו אנו רוצים לראות את עצמנו נטו, ללא כל הנפח האוורירי שאין ביכולתו להזין את עצמנו או אחרים אלא רק יוצר אשליה.
האשליה, הפחד מחשיפתה והניסיון האינטנסיבי לשמור עליה לבל תתגלה, כובלים את האדם לשעבוד ועבודת פרך, שבסופה נוחל האגו – קשה הערף (פרעה=הערף בסיכול אותיות), מפָּלה קשה כשהוא נחשף לבסוף.
מאסטרים רוחניים ממסורות רבות, כמובן גם במסורת היוגה, טוענים בפנינו שוב ושוב כי אנו כבר חופשיים - אנו רק שוגים בהזדהות שלנו עם מושאי הכבילה אליהם אנו מכורים במידת מה.
הדבר דומה לקוף המסתובב חופשי ביער ולפתע מבחין בקופסה בעלת חור עגול. הקוף הסקרן מתקרב אל הקופסה, מרחרח אותה ומנסה להסתכל פנימה לתוכה. בגלל החושך הוא אינו מצליח לזהות מה יש בה. סקרנותו דוחפת אותו לשלוח יד פנימה ולגשש. ידו של הקוף לופתת את הבננה שהונחה בתחתית הקופסה, ועתה הוא מנסה לחלץ אותה החוצה.
אולם הבננה וכף ידו הקפוצה של הקוף אינם יכולים לעבור דרך הפתח הייעודי, שתוכנן בקפידה על ידי צייד הקופים. אט אט מתחילה להתקרב אל הקוף ההבנה שבעוד רגע הוא יאבד את חירותו. כל מה שמפריד בינו לבין שמירה על החופש היא היכולת המנטלית "לשחרר" את הבננה, אך מאחר וזה בלתי אפשרי עבורו, הוא נלכד!
בדומה לקוף, גם אנחנו איננו מסוגלים לעזוב את האגו המנופח, לכן אנו מוצאים את עצמנו לכודים בשפע הבעיות והמגבלות המשעבדות אותנו פיזית, רגשית ומנטלית.
דווקא בלילה, בזמן בו הכי קשה לראות, הזמן בו שולטת החשכה של הבורות, והתבוננות היא בלתי אפשרית, דווקא אז אנחנו מתחילים לעשות סדר בעניינים. כל שלבי ליל הסדר, וביניהם הקדש, ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה; מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה, הינם שלבים פנימיים של תהליך ההיווכחות בעצמי הפנימי האמיתי.
אבל מי שלא מתייאש מהמהמורות, מהעליות והירידות לאורך השביל, בוודאי יגיע לשלב ה-"הלל" וגם "נרצה", ויגלה כי אכן זכה לראות את עצמו יוצא ממצרים.
ואם חשבתם שבזה נגמד הסיפור, המאסטרים הגדולים יאמרו לנו, שבכל דור ודור, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, בכל רגע ורגע, יציאת מצרים צריכה להיחוות מחדש, אחרת אם אנו נותנים לעיסה "להמתין" היא תחמיץ ותתפח מחדש.
שיהיה לכולנו חג אביב, חג קציר, חג חירות שמח, כשר ושמח. מי ייתן ונזכה לצאת למסע החירות העצמית שלנו ולהיווכח שמה שמפריד בינינו לבין החירות הנכספת אינו דבר מוצק אלא מושג מנופח בלבד.
לאתר של מרכז שיבננדה תל אביב
ולדף הפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם