ראשי » סגנון » ניו אייג' » לכל הרוחות

המקום בו כולנו מהממות: רשמים מפסטיבל שאקטי 11

מה קורה במהלך סופשבוע שלם על טהרת הנשיות? רוני פרדו הסירה את שכבת הציניות וחזרה עם כמה תובנות מפסטיבל שאקטי האחרון ועם מסקנת המחץ הבאה: לא משנה מה תגידי ואיך, את פשוט מדהימה ומהממת

רוני פרדו | 21/6/2011 9:04

תגיות: רוני פרדו

הכניסה לשאקטי נדמית ככניסה לעולם אחר. מעין חזרה לכוכב נוגה, טרם ימי המפגש עם הגברים ממאדים צילום: דינה ארגוב

"כששאלו אותי במרכז ההזמנות אם אני רוצה למעלה או למטה, היה לי ברור שהיא מדברת על קומה. אז אמרתי למעלה. כשהגעתי התברר לי שמדובר על מיטה! אז מצאו לי חדר עם שלוש נשים בלבד... ואז לא מצאו את המפתח, והתחלתי להסתובב עם המזוודה ונעלי העקב. נראה לי שהסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח... מיד הורדתי את השעון ואת כל התכשיטים. כל הבגדים שהבאתי – לא רלוונטי. לבשתי את הפיג'מה שהבאתי ואני לא מורידה אותה כבר שלושה ימים. בכל זאת, בן אדם צריך להשתלב" (מתוך מונולוג אמיתי לגמרי שנפל על אוזניים קשובות במיוחד באחד משולחנות הצ'אי שופ בפסטיבל שאקטי 11).

"ההכנה לשאקטי היא גם במישור הפנימי, הרגשי והרוחני..", כך נכתב באתר פסטיבל שאקטי, פסטיבל נשים שמציע לכל אישה "מרחב קסום של חגיגת הנשיות". ובדיוק כמו שזה נשמע, צוות השאקטי, כולו על טהרת הנשים, לוקח את עצמו ברצינות; לאורך שלושת ימי הפסטיבל, שהתקיים בסוף השבוע האחרון בפעם ה-11, מסרי ההעצמה הנשית יהדהדו וימלאו

את חלל האוויר במרחבים ובמדשאות של קמפוס גבעת חביבה, מקום האירוע השנה.

בהתבסס על היכרות מוקדמת עם פסטיבלים מהז'אנר, ההכנה הפנימית שלי כוללת שיחת הבהרה עם עצמי, שאם אני רוצה ליהנות ולקבל, עלי להסיר מעלי את כל שכבות הציניות, הספק והסטריאוטיפים על נשיות, נשים בקבוצות גדולות, פמיניזם, ובקיצור – על נשים.

המנחה מזכירה לנו שאנחנו מדהימות ומהממות ויפות. היא תמשיך להזכיר לנו את זה עד שנשתכנע צילום: דינה ארגוב

למה לכעוס?

הכניסה לשאקטי נדמית ככניסה לעולם אחר. מעין חזרה לכוכב נוגה, טרם ימי המפגש עם הגברים ממאדים בכדור הארץ. מבט על כמות האפשרויות לפעילות בהחלט מחזק את התחושה שמדובר באירוע רציני ומושקע. כך שאני מגיעה, נכונה לנסות ולהתמסר לכל מה שיש לו להציע. אי לכך אני מחליטה לקפוץ מיד למים, לסדנה שמציעה "מסע מלווה במוזיקה ותנועה אל יותר חופש במיניות שלך".

הבנות סביבי מהוססות וקצת עייפות. חם נורא בשעות האלו. אבל המנחה לא נבהלת. במסגרת מחשבה בוראת מציאות היא מתארת לנו את הטל שיורד ואת הקרירות הנעימה, שאם רק ננסה מספיק נוכל להרגיש אותה.. ובכל זאת, עדיין חם.

לאט לאט חלק מזיזות קצת את הידיים בביישנות, ואחרות כבר מדלגות פנימה אל החוויה. המנחה מזכירה לנו שאנחנו מדהימות ומהממות ויפות. היא תמשיך להזכיר לנו את זה עד שנשתכנע. בהמשך היא תבקש מאתנו להסתובב במרחב ולהניח יד על הפות שהוא הפתח למיניות (והיא מדגישה פות, כי אין מה להתבייש במילה, מישהו קורא לרגל שלו 'איבר ההליכה'?). ההוראה אמנם פשוטה וברורה, אבל בפועל היא מרתיעה רבות מאתנו ורק חלק בוחרות לבצע.

בשלב הבא כל אחת ממשיכה לרקוד, הפעם עם עיניים עצומות. ובעוד המנחה ממשיכה בהעברת מסרים והנחיות שונות, אני עוצמת עיניים ומתחילה מסע קטן עם עצמי. כשאפקח אותן בעוד חצי שעה, המסע יסתיים עם מעט מאד חיבור שלי למיניות, ובכל זאת עם התקרבות לאהבה וקבלה עצמית. גם זה משהו. ביציאה החוצה אני נותנת לעצמי ציון בינוני פלוס. בכל זאת, רק הגעתי.

אני ממשיכה הלאה. הפעם לסדנה שבה אני מוזמנת לעסוק בכעס שלי ובביטוי שלו. לפי כמות הנשים המצטופפות בחדר, יש לנו הרבה כעסים. מה שכן, הפעם לפחות החדר ממוזג.

הסדנה מתחילה בהזמנה לציין מצבים או אנשים שמכעיסים אותנו. בהמשך, כל אחת תזכה בתורה לצעוק ולהוציא את הכעס על זו שמשמאלה, שלדקותיים תייצג את האדם המכעיס.

עצוב לגלות כמה מאתנו הופכות את זו שמשמאלנו לעצמנו.

למרבה האירוניה, מושא כעס פופולרי כאן הוא דווקא מנחת הסדנה, שאנרגית הכעס שהיא מנסה לייצר מופנית כלפי דרישתה לצעוק ולהתעצבן ככה סתם באמצע היום ועוד בפסטיבל שמקדם נושאים כמו שלווה פנימית. קולות ההתנגדות של המתקשות להיכנס לתפקיד ממלאים את חלל האוויר:

"למה לכעוס עכשיו?"

"לא מתאים לכעוס באווירה הזו"

"עד שאני מנסה להירגע.."

מוזרה ההפתעה שלכן בנות, אני חושבת לעצמי. שהרי כותרת הסדנה מרמזת "בעדינות" מה צפוי בה... כנראה לא הכנתן את עצמכן – כמוני – להתמסר. דקה אחר כך, כשגם הכעס שלי מרגיש לי קצת מלאכותי, אני נזכרת במסר של הפסטיבל על חוסר שיפוטיות.

אז יש את אלו שיושבות בצד, ויש את אלו שמנסות וצועקות כשחיוך מתנצל שפוך על פניהן. יש בנות שנכנסות לגמרי לעניין, ואז יוצא הרבה כעס – בצעקה, בבכי עצור או זורם, בלחישה.

הסדנה מתקדמת וכעת מתארת המנחה כמה רווח, עוצמה ומימוש יש בבחירה להגיד 'לא' ולהציב גבולות. חבל שלא נשאר מספיק זמן לבדוק את המחירים של הבחירה הזו, שהופכים את העניין לכל כך קשה.

אני יוצאת מהסדנה מהורהרת שוב. כמה התחדשתי?, אני תוהה ביני לביני, כמה הועצמתי? האם אני עומדת במשימה? נכון לרגע זה עדיין אין לי תשובות.

בערב, לאחר קבלת שבת מרגשת ולבנה, תבדוק אתנו דנה ברגר, שאנחנו לא שונאות גברים. שבכל זאת, הם גם שווים משהו ואנחנו צריכות אותם. "We love the men", היא מסכמת. אולי היא דואגת לנו, מבקשת להכין אותנו למפגש המחודש עם בני המאדים.

''לא מתאים לכעוס באווירה הזו'' צילום: דינה ארגוב

דיאלוגים מהוואגינה

כמעט מיותר לציין שכמו כל פסטיבל ניו-אייג'י שמכבד את עצמו, גם השאקטי האחרון הציע מגוון רחב של סדנאות (מיניות, צמחיה רוחנית, תנועה ויתר הנושאים המוכרים), מתחמים למיניהם (מתחם לנערות, מתחם רפואה אינדיאני ואפילו מתחם אריגה) וכמובן – מעגלי שיתוף לעידוד העוצמה הנשית (איך אפשר בלי?).

לא צריך יותר מדי ניסיון בפסטיבלים כדי להבין שהדיאלוגים המעניינים באמת מתרחשים דווקא בצ'אי שופ צילום: נירית שפירא

אלא שעם כל הכבוד (ויש) לרשימה הנ"ל, לא צריך יותר מדי ניסיון בפסטיבלים כדי להבין שהדיאלוגים המעניינים באמת מתרחשים דווקא בצ'אי שופ (ובתרגום חופשי למאותגרי שפת הפסטיבלים: אזור בית הקפה).

קחו למשל דיאלוג קצר שנקלע לאוזניי הישר מהשולחן שמאחורי, על מנה צמחונית של טופו, אורז מלא וירקות (אין בשר כאן, למי שתהה). נרגשת ונרעשת מספרת בחורה אחת לחברתה על סדנה מדהימה שהובילה אותה לתובנות עצומות על המיניות שלה. בשיא הטבעיות היא משתפת את חברתה בכל הפרטים האינטימיים. החברה, כמובן, כולה קשב והכלה.

בשולחן בצד השני מתלוננת מישהי על כל הסדנאות שדורשות ממנה לתאר את הכאבים שלה מול שלושים בנות שהיא לא מכירה: "אז שיתפתי בכאבים שיש לי – כאבי גב..".

בהמשך על הדשא, על פרישייק מפנק, קבוצה של שש בנות תתמודדנה יחד עם המלחמה בקול שנמצא בתוכן וצועק "איזו אמא לא טובה את.. עזבת את הילדים והבן זוג בבית לסוף שבוע שלם, זורקת על כל העולם...". אחת הבנות תשתף בכמה הקול הזה מציק.

האמא משמאל, שנראית מנוסה בניהול שיח כזה עם המצפון, מבטיחה לחברתה שאם היא תהיה טובה לעצמה, זה יהיה הדבר הכי טוב לילדים שלה. ולבן זוג. שכרגע אולי מתחרפן בבית, אבל בעתיד, בעתיד הוא עוד יודה לה על זה!

הדיאלוגים לא פוסחים על הבריכה, שם אני מצטרפת למסיבת תטא משולהבת שבה יותר נשים מבגדי ים. האנרגיות עולות בעזרת מוזיקה מקפיצה ומסרים מעצימים. אלא שאז אני עדה למבטה המזועזע של ילדה שמפנה את תשומת לב חברתה אל בחורה שמסתובבת top-less וקוראת לבתה. "אם אמא שלי היתה מסתובבת ככה בלי בגד ים הייתי הולכת מכאן ולא מדברת איתה יותר אף פעם...". כך נראים צעדיה הראשונים בדיאלוג המורכב שעוד נכון לה עם הנשיות.

בערב, לאחר קבלת שבת מרגשת ולבנה, תבדוק אתנו דנה ברגר שאנחנו לא שונאות גברים צילום: דינה ארגוב

חזרה לשפיות

אחר הצהריים של שבת מסמן לכולנו את תחילת החזרה אל המציאות. החזרה עשויה להיות קשה, מכינות אותנו מנהיגות השבט, ארבע השותפות שמנהלות את השאקטי כבר כמה שנים. בתור שועלות ותיקות, הן מציינות כמה 'תופעות לוואי' של היום שאחרי, כגון, עייפות גדולה, בכי לא מוסבר, או אי-סבילות למגע. כל זאת כתוצאה מהעוצמה הטמונה בפתיחה של ההילה במהלך הפסטיבל.

ממחר נאלץ לחזור ולהתמודד עם הבוס/ית, בן/בת הזוג, הילדים, דרישות החיים. בתקווה שמשהו יישאר בפנים, איזושהי עוצמה חדשה תתחיל להבנות, דפוס יתחיל להשתנות.

אני כשלעצמי, מאוד השתדלתי. יכול להיות שמרוב השתדלות ומתן ציונים לעצמי, נפגם משהו בחוויה. בכל מקרה, אני מפקפקת שאחווה תופעות לוואי קשות מדי. כנראה שיהיה לי על מה לעבוד גם בפסטיבל הבא.

ביציאה מהבועה אפשר, ואולי אפילו מפתה, להסתכל על כל הפסטיבל בגיחוך מתנשא ומרוחק. אבל בסופו של דבר השאקטי מנסה להיות מיכל של אהבה ופרגון; מרחב מוגן (גם עם זמני) של קבלה בלתי מותנית.

בשורה התחתונה, השאקטי הוא עולם בו כולנו מהממות, ומדהימות ויפות. מקום בו את יכולה ואף מתבקשת להציף את כל מה שקשה. לשתף בכל ההתמודדויות הכואבות שהן מנת חלקך. מתאפשר לך לגלות שרבות אחרות חולקות את אותם תסביכים פנימיים שגורמים לך להרגיש הלא נורמלית היחידה; תסביכים סביב פחד – מכישלון, מהצלחה, מתלותיות, מלהישאר לבד; תסביכים של חוסר אהבה עצמית, חוסר אסרטיביות, חוסר אמון; עודף בושה, עודף רגשות אשמה, עודף משקל ועוד.

ולא משנה מה תספרי, ואיך תספרי (בצעקות, בלחישה, בבכי) – הכל יתקבל באהבה. ועם חיבוק וחיוך. ועדיין תישארי מהממת. מדהימה ומהממת. הכי מהממת בעולם. כמו כולן...

ד"ר רוני פרדו היא יועצת ארגונית, מאמנת אישית ואישה במסע