אדומי המזגן: יינות אדומים לקיץ
לכבוד הקיץ, מגיעים אל המדף כמה יינות אדומים חדשים ששווה להדליק את המזגן בשבילם. לשי אילן אף פעם לא חם בשביל אדום
אז אני מציע ככה: את גביעי הגלידה להמיר בגביעי בדולח, את המאווררים לגנוז בצד אורגן שלושת הקומות, ולהפעיל במלוא העוז את המזגן. ואז לשתות אדום, או לבן, לפי ראות עיניכם.
אבל לא הייתי מקדים ומביא אותה בניו ג'ורנליזם דה לה שמאטע אלמלא הייתה לי אג'נדה: תאריכי היציאה של יינות לא מצייתים לעונות השנה. מה לעשות, עכשיו, דווקא אחרי המתקפה היחצ"נית של הלבן לשבועות, באים האדומים הגדולים. לי לעולם לא חם מדי בשביל אדום. זהו, הבה נלגום.
סדרת האלטיטיוד של יקב "ברקן", מבחינתי, היא חץ מכוונן היטב שפוגע במטרה בדיוק ראוי להערכה. היא יוצאת, כמדומני, מאז שנת 2003, ולאחרונה טעמנו אותה מאז 2005. הערך ההתיישנותי שלה הוא, נדמה לי שאני יכול להגיד באחריות, מוכח. יינות מחושבים, שמשקפים בגרות יחסית של עשייה, בלי קפריזיות, בלי ניסיונות להיות גרנדיוזיים, עם התייחסות עקבית לפרמטרים של ריכוז פרי, חומציות, נוכחות של עץ ועוד כיוצא בזה.
אני לא יודע אם הרעיון של שלושה יינות קברנה באותה רמה, מאותה שנה אך מגבהים שונים נתפס באותו אופן אצל הייננים כמו אצלי. אולי מתחבא מאחורי העניין גימיק שיווקי. מבחינתי, זה לא פחות ממרתק, אז מה זה משנה?
בסדרת האלטיטיוד של ברקן שלושה יינות, אחד מכרם בגובה 412 מטר, השני מכרם בגובה 629 והשלישי מכרם בגובה 719 מטר. תיאורטית, יקבים גבוהים יותר הם קרים יותר וקברנה שחווה יותר קור הוא בשל פחות, עם פחות סוכר, ונוטה פחות לטעמים ירוקים. בפועל, לא הרגשתי הבדלים מסוג זה בהכרח. אין ספק שיש הבדלים של טרואר, אבל אני לא יודע אם מדובר בגבהים שונים, כרמים שונים, או האלכימיה הבלתי מובנת של עשיית יין.
הברקן אלטיטיוד 412, הוא קברנה זני אופייני מאוד, עם טעמים דומיננטיים של קסיס, פלפל שחור וגרפיט, ותוספת בלתי מוגזמת של עץ. הוא טאני, ומומלץ לחדרר לפני השתייה, ועם זאת, יש בו גם מתקתקות לא מבוטלת וקטיפתיות. כמו כל הסדרה, הוא בנוי היטב, נשען על שדרה איתנה של הטאניות וחמיצות טובה. כשנפתח בכוס, מופיעים טעמי שוקולד. די נגיש לשתייה כבר כעת.
אלטיטיוד 624: ניחוח של קופסת סיגר ופרי שחור. שוב טעמי קברנה אופייניים של קסיס, שוקולד ותיבול מפולפל, כאן גם עם גוון של זיתים שחורים. סגור יותר מקודמו, אבל מאוד ברור וקל לראות לאן הוא הולך. גם כאן הטאניות ניכרת, פחות קטיפתית ויותר איתנה והחמיצות בעלת נוכחות. כדאי לחכות איתו קצת, אבל גם הוא נגיש לטעמי כבר עכשיו.
אלטיטיוד 720: הפחות נגיש מכולם כרגע, וגם היוצא דופן מבחינת הטעמים. מצד אחד, הוא היה השרירי מכולם, מבחינת טאניות וחמיצות. מצד שני, הפירותיות שלו מרוכזת יותר, וגם רכה יותר. אני הרגשתי גוון של דובדבנים בצד הקסיס, וגם משהו בשרני. כמו כן, הוא היחיד שהפגין משהו ירקרק, אולי באמת בגלל הגובה, משהו בכיוון עישבוני, אבל מבלי שזה יפגום בו. האלטיטיוד 720 הוא בעיקר יין אלגנטי, בנוי לתפארת, ולגביו בהחלט הייתי ממליץ לחכות לפחות שנה.
אם לשפוט על פי יכולת ההתיישנות של בציר 2005, טווח של 6-7 שנים לשמירה על הבקבוקים בהחלט לא מוגזם, והיינות ימשיכו להשתנות בבקבוק. ביינות של 2005 אפשר היה להרגיש טעמים שניוניים, קפה, קרמל, קצת כמהין ופרחוניות מסוימת. 140 שקל לכל אחד מהבקבוקים. לא זול, אבל שווה.
עוד יקב גדול שמשחק לידי יצרני המזגנים הוא כרמל. עכשיו הם משיקים את ה"כרמל מדיטרניאן 2008". יין מזני ענבים שכבר זמן רב אומרים לנו שהם מתאימים לנו יותר, זנים "ים תיכוניים", קריניאן, שיראז, פטיט סירה, פטי ורדו, מלבק ואפילו שני אחוזים של ויונייה.
האם הם באמת "מתאימים יותר" לישראל? יעבור עוד זמן רב עד שנדע. הזנים הבורדולזיים, ע"ע סדרת האלטיטיוד שמקודם, לא נותנים תוצאות פחות טובות, ומבחינת מה שמניבים כרמי הקריניאן הנושנים והסירה, אנחנו עדיין לא עמק הרון ולא פריוראט שבספרד. כך שהוויכוח הזה נראה לי עקר.
אבל התוצאה טובה, אפילו טובה מאוד. היין נעדר חנופה לחלוטין ומתחנן להישאר בבקבוק בינתיים. אבל אם אתם חייבים, תפגשו בטאניות איתנה, כמעט שורטת, המאפילה בינתיים על טעמים מאופקים של זיתים שחורים, עור, עץ מתובל, רצפת יער, עשבי תיבול ושזיפים וגם ירקרקות קלה שבקלות. חדרור של שעה יאפשר לחוש במתיקות מסוימת. הכול מאוזן מאוד, בלי חריגות.
בכרמל באמת לקחו ברצינות את המלחמה נגד הריבתיות ביינות הפרימיום. לפעמים זה יכול להיות מסוכן, ולהוביל לייצור של יינות סגפניים. זה עוד לא שם, אבל כדאי להיזהר... בהחלט יין מעניין. ניפגש עוד שנתיים. 160 שקל, קצת יקר אבל לא באופן מקומם.
גם יקב הבת (או הבן) של "כרמל", יקב יתיר, השיק לאחרונה שלושה יינות אדומים. אחד מהם בהשקת בכורה, פטי ורדו 2008. גם כאן מדובר ביין מאתגר, אבל לא מאופק כלל. שרירי וטאני, רצוי לחכות, או לפחות לפתוח את הבקבוק שעה לפני ההגשה (בחדר ממוזג, אם אין לכם פטנט קירור אחר).
הוא בנוי היטב, עם חמיצות ניכרת אבל לא פוגמת. מעניין מאוד כיין זני – הפירות השחורים והתיבול מפנים מקום לעשבוניות ומשהו מעושן, בשרני, וגם כאן, זיתים שחורים ורצפת יער. הוא מלא גוף ומרוכז, ומשתהה ארוכות בחיך אחרי תום הלגימה. שתו החל מעוד שנה ויש להניח שיחזיק מעמד 7-8 שנים בקלות. 140 שקל – מחיר מוצדק.
ההדוניסטי מבין אדומי המזגן שלנו הוא אורח רצוי כבר כמה שנים. זהו הבלנד האדום של יתיר, מרלו-שיראז-קברנה 2008. מלא גוף, בנוי לתלפיות אבל שופע פרי ומתמסר, בלי האיפוק והרצינות שמאפיינים את שאר החשודים שלעיל. הוא נושא את החותם האופייני של התיבול היתירי, והוא בשום אופן לא יין פרוע, אבל יש בו רכות, טאניות מתונה ובשלות. נעים וחושני. 110 שקל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מתכונים -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם