רגע של איפוס: על התרוממות ופשטות
חיים של מסירות נפש יומיומית עושים בנאדם חי. זה לא קשור אם אתה מסכים או לא – לפגוש אותם זו חוויה מרתקת. רן ובר מקבל פרופורציות על החיים דווקא בחברון
שוב הדרך מתעקלת שמאלה והרכב יוצא מהעיירה המטופחת לרחוב המלוכלך. בתים על עמודים וילדים משחקים ברחוב. שוב מצאתי את עצמי בכניסה למערת המכפלה. תחושה שכל כך קשה לקפל למילים. אני פה. עם האבות הקדושים והאמהות הקדושות.
האולמות בפנים מחולקים לזוגות – אברהם עם שרה, יעקב ולאה, יצחק ורבקה. לכל זוג יש אולם והם מונחים זה לעומת זה כאילו היא עוד אופה חלות במטבח והוא יושב בחדר הסמוך, קורא איזה ספר או מתפלל.
כל חיי ינקתי כל כך הרבה ניכור ושנאה למקום הזה. זה היה מסוג המקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם בגלגול הזה. ועכשיו כשאני כאן ומחובר אני לא יכול בכלל להבין על מה דיברתי כשישבתי בבית קפה באמסטרדם או ניו יורק או שינקין.
אני מרגיש פה את החיבור הזה לאלפי שנים של יהדות, לדורות על גבי דורות של יהודים תמימים ופשוטים. בלי יותר מידי פוזות, בלי יותר מידי גינונים, בלי מחלוקות וסכסוכים. רק הדמויות הענקיות האלה וכל מה שהן מייצגות. בלי דת ובלי מדינה, ועם קריאה עמוקה להעמיק עוד יותר ולהתחבר עוד יותר ולמצוא את הטוב. סתם ככה, כי זה מה שאתה בפנים. נשמה.
החיילים בכניסה היו נחמדים ומסבירי פנים. הסתכלתי עליהם – זה בטח קשה מאוד להיות במקומם, בעיקר אלה שלא מאמינים במה שהם עושים.
זאת הפעם השנייה שלי בחברון בחודשיים האחרונים. למעשה, זאת הפעם השנייה שלי בחברון אי פעם. הפעם הראשונה היתה לניחום אבלים. אייל נוקד ז"ל – חבר שחלה במחלת הסרטן שכילתה במהירות את גופו, אבל לא נגעה ברבב מהנשמה היפה והעצומה שלו. הגעתי בסוף השבעה, היו שם המון אנשים שנשאו דברים לזכרו. זה היה
חיים של מסירות נפש יומיומית עושים בנאדם חי. זה לא קשור אם אתה מסכים או לא – לפגוש אותם זו חוויה מרתקת. בתקשורת תמיד שומעים על יהודים שחיים במקומות כמו חברון ומדמיינים אנשים קשוחים וקשים. כאלה צועקים ומחרחרי ריב, ופתאום אתה פוגש אותם ומגלה אנשים עדינים ומתוקים כל כך שקשה להסביר את זה. זה ממש הפוך ממה שציפיתי.
הפעם הגענו בלי סיבה מיוחדת, פשוט הזדמן לי להיות עם אשתי במקום שהיה קרוב – משהו כמו עשרים דקות או חצי שעה משם - אז קפצנו.
כל אחת מהפעמים הזאת היתה מיוחדת. בכל אחת מהן ניצלתי את הזמן להתבודדות במערת המכפלה. לתת לעוצמה הזאת של אלפי שנים פשוט לזרום דרכי ולאפס אותי. מערת האיפוס אני קורא לה – שם בהתבודדות אני מגלה כמה אני קטן. כמה אני רחוק מאיפה שאני רוצה להיות, מאיפה שאני חולם להיות. לא בגדול – אלא בקטן. שם אני חווה מה זה להיות חלק מהעם המופלא הזה.
כשאני מתבודד באזור של קברי צדיקים כמו רבי שמעון בר יוחאי, או רבי נחמן באומן – יש תחושה שהצדיק שם. שהוא איתך. גדולים צדיקים במותם מאשר בחייהם. אבל במערת המכפלה אני מרגיש משהו אחר – האבות הקדושים, זה כל כך גבוה, זה כל כך מרומם וגם כל כך פשוט באותו הזמן. זה פשוט להתחבר חזרה ליהדות נטו. אני רוצה להיות, לחשתי. אני רוצה להיות חלק. אני לא רוצה להיות נפרד.
הפשטות הזאת ממש מקוממת את החלקים שבך שרוצים להיות עדיין מיוחדים, עדיין נפרדים. מה, אני סתם אהיה כמו כולם? ומנגד הקול שאומר, הלוואי.
ישבתי אצל אברהם, עמוד החסד. אברהם אבינו שביטל את עצמו לגמרי לציווי השם. "אחד היה אברהם", אומר הכתוב, והפרשנות היא שאברהם הלך עם האמת שלו נגד כל הסביבה – אביו, אמו החברה כולה.
תן לי כוח אבא. תן לי את הוכח של אברהם ללכת נגד כל מה שאני מזהה כשקר, כחוסר אמת. אבל תן לי ללכת עם החסד של אברהם, החסד האינסופי הזה. לא נגד כמתריס אלא את הכוח להיות מהעבר השני. המפרשים קראו לו גם אברהם העברי; כל העולם היה מעבר אחד ואברהם היה מהעבר השני.
שרה אמנו – גדולה מאברהם בצדיקות, בנבואה. עליה אמר ה' לאברהם – לשמוע בקולה. מהו קולה של שרה? לא רק המילים אלא הרגש שנושאות המילים. איך נזכה לשמוע בקולה את הניואנסים העדינים המכוונים ומורים את הכיוון הנכון – הכיוון של הלב? מעל לצעקות ולרעש של השכל, כיוונון עדין ופנימי של הלב. שמע בקול שרה אשתך.
אל יצחק אי אפשר להגיע. הוא נמצא בצד הערבי ואין כניסה ליהודים חוץ מפעמיים בשנה. יצחק מייצג את הדין, הצמצום, הגבולות. מישהו פעם אמר שזה אירוני שדווקא יצחק לא נגיש כי זו באמת המחלה של הדור שלנו. לא רוצים גבולות, לא צמצומים, עזוב אותי ממחויבות, מהתחייבות. תן לזרום, אחי.
רבקה אמנו – היא ידעה. היא לא היססה ושלחה את יעקב בנה ליצחק – היא ידעה שלבישת הבגדים של עשו היא לא רמיה, אלא אמת בתוך עולם של שקר. היא היתה בהירה וברורה במעשיה ולכן גם כשיצחק קלט ולמד מה התחולל – הוא קיבל את הדברים בגבורה. כמה כוח צריך בחיים האלה כדי להודות – טעיתי. צדקת. תודה.
ולבסוף - יעקב ולאה. יעקב, התורה, האמת. מיטתו שלמה. הוא ממזג את הדין ואת החסד לרחמים מזוקקים. בעצם כולנו בני יעקב, בני ישראל – שמו השני שקיבל לאחר שנלחם עם המלאך – שרו של עשו.
ולאה אימנו שהתחילה בתור לאה השנואה ועשתה כל שיכלה לקבל את האהבה. כמה פעמים אנחנו מרגישים ככה? כמה פעמים אנחנו מרגישים שנואים ולא אוהבים? האם אנחנו פשוט מתקפלים ונותנים לחיים להלום בנו או מתחברים לכוח שלהם? לכוח שאומר, אני יודעת מי ומה אני עמוק בפנים ואני פשוט אמשיך לעשות את מה שאני צריך או צריכה. מגיע לי להיות אהובה ואני לא מתייאשת מהתקווה.
השעה עברה והגיע הזמן לצאת חזרה כדי להספיק לקחת את הילדים מהקייטנות. הקול הנשי בג'י.פי.אס הודיע בחדווה לקחת את הפניה שמאלה והוביל אותנו בבטחה אל לב השטחים.
חוץ מאתנו רוב הרכבים נשאו לוחיות רישוי פלסטיניות ושום שלט לא דיווח על ישוב ישראלי קרוב. בסופו של דבר הגענו הביתה אחרי הרפתקה שנראה שנוותר עליה בפעם הבאה, אבל זו היתה טעימה של חיים במציאות המורכבת של ארץ ישראל בשנת 2011.
זה לא פשוט, אבל זאת הירושה שלנו. זה המקום שלנו. לא מתוך כוחנות אלא מתוך הבנה שפה הדברים קורים. לא מתוך כוונה לצאת נגד אף אחד אלא מתוך רצון דווקא להיות חלק ממשהו.
אני כבר מחכה לביקור הבא שלי במערת האיפוס, שוב לקבל פרופורציות. שוב להודות לה' על כל החסדים שהוא עושה איתי. שעם כל הקשיים של לגור פה – הוא נותן לי כל כך הרבה רגעי חסד, רגעים של הבנה והרגשה של 'אתה נמצא במקום הנכון, עכשיו תפעל לאט לאט לפי מה שאתה מבין ויהיה בסדר. אתה לא לבד'.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
לספרו החדש – התגלות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם