הפריזמה של ההרים החיוורים: טיול רגלי בדולומיטים
את נופיהם המושלגים והמרהיבים תראו מתנוססים על כל פאזל אפשרי. הרי הדולומיטים, ששוכנים בצפון איטליה, הם חוויה מפעימה ומרתקת
מה שזה לא יהיה, אחרי טיפוס לגובה של 457 מטרים לראש הר לאגאזואי (Lagazuoi) והתפעלות מהנוף הפנורמי של הצוקים המזדקרים אל תכלת השמים ומעבר ההרים פלזארגו (Falzarego ) הרחק תחתם, החלטתי לדלג על ירידה ברכבל "גונדולה" – הדרך הקלה אל תחתית העמק – ולבחור במקום זאת בטיול רגלי.
אני משאיר את ציבור מתקתקי המצלמות מאחור, ועוקב אחרי שביל אחד ואז אחרי שביל אחר במורד הצלע המערבית של ההר. לאחר כ-20 דקות וכ-300 מטר, ברור שהתפעמות היתר שלי גרמה לי להחמיץ את הנתיב שבו הייתי אמור ללכת. רכס גדול חוצץ ביני לבין הדרך אל הטרמפ שלי, כשאני ממתין במה שנדמה לי כמו חוסר סבלנות גדל והולך במגרש החניה מתחת לגונדולה.
אכלתי רק מעט פירות באותו הבוקר, מה שנשאר מהמים שלי זה רק כמה לגימות יקרות ערך, השמש של ספטמבר חמה כמו בשיא הקיץ, ורק שתי אפשרויות נראות תקפות: להמשיך, בתקווה שגשר נתמך במתכת בלבד, שאותו אני יכול לראות במרחק, יוביל אותי בחזרה למלון שלי. או לחזור לאחור ולמצוא מחדש נתיב עונשין כמעט אנכי במעלה ההר בחזרה לגונדולה.
למען האמת, אובדן כיוון אפיין את המסע הזה מההתחלה. זמן קצר אחרי הנחיתה בוונציה, אני כבר נוהג צפונה, משאיר מאחור את התעלות, הגונדולות והרחובות הצרים הציוריים של העיר בלי להניד עפעף. אחרי שחציתי מישור רחב וחסר פנים במשך שעה, אני מנסה לשכנע את עצמי שיש היגיון בשיגעון שלי.
לבסוף הנוף מרמז על מה שממתין בהמשך, ואחרי שניווטתי דרך הראשונה מבין מנהרות רבות, אני מועבר מיד למקום אחר. רק 160 ק"מ לעולם רחוק מאוד מוונציה, הרי הדולומיטים כובשים את האופק.
הדברים הראשונים שאני רואה הם הפסגות שנותנות לאזור את שמו: צוקים תלולים ולבנים שחותכים את השמים כמו להבי סכינים, המוכרים בשם "ההרים החיוורים", יוצרים תרכובת כימית המכונה דולומיט (רבדים של סידן מגנזיום פחמני), שהתמקמה שם לפני יותר מ-230 מיליון שנים כאשר מי ים כיסו את האזור. הסלעים הלבנים ממש זוהרים בשמש הצהריים. כשיורד הערב, גוונים רוטטים של ורוד וארגמן מתנפצים על המצוקים לפני שהם נכנעים לכחול עמוק. אז הירח זורח והסלע סופג את אורו השמימי. בזריחה הכול נצבע בוורודים ובסגולים שבסופו של דבר הופכים לחיוורון של אמצע היום.
הדולומיטים מכסים שטח של 365,000 דונם מהאלפים האיטלקיים, מסתיימים בגבול איטליה- אוסטריה, והאזור מתנאה בתערובת עליזה של שתי התרבויות. תרבות הלאדין, שהתבססה כאשר
מלחמת העולם הראשונה הביאה קרבות מרים לדולומיטים, והדרכים הצבאיות שנסללו כדי לתגבר את נתיבי הרועים הישנים מושכות היום לגיונות של מטיילים. השבילים רצופים ברשת נרחבת של ריפוג'יוס, אכסניות כפריות, שמציעות כוסות יין במזיגה בלתי מוגבלת, אוכל ביתי, מיטה רכה ואספרסו של בוקר – וגם את הנוחות שבנשיאת בגדים להחלפה ומים בלבד לאורך היום.
אבל הסיבה לכך שהשארתי את ונציה מאחור היא הוויה פראטה. "דרך הברזל" באיטלקית, מונח שמתייחס לרשת של חבלים ומבני עץ שחיילים איטלקים ואוסטרים בנו במלחמת העולם הראשונה כדי להקל את המעבר בהרים. סולמות ברזל, כבלים וגשרים תלויים עוברים עכשיו לאורך הדרכים האלה, ומאפשרים גישה נוחה לכמה מהנופים האלפיניים הדרמטיים ביותר באירופה.
בהגיעי לעיירה קורטינה ד'אמפצו (Cortina d'Ampezzo), אני יכול לראות רצועות של שלג על הפסגות הגבוהות. הרחק מתחתן, יערות אורן צפופים גדלים בקרבה הרבה ביותר לפני הסלע שהביולוגיה מאפשרת, ציצות של אזוב מנסות לטפס לפסגות. ההרים המשוננים טופאנה, קריסטלו וסוראפיס גורמים לעיר להתגמד, ובן רגע אני מרגיש מוצף בעוצמתם הגדולה של הדולומיטים. למרבה המזל, יש מישהו שיעזור לי.
אגוסטינה לאגוס מרמול, אישה כהת שיער ובעלת גזרה חטובה שמשקפת את אהבתה לטיפוס הרים, נועדה לדולומיטים. אחרי ילדות שבה בילתה בטיולים רגליים וברכיבה על סוסים בחוות הבקר של הוריה בפטגוניה של ארגנטינה, ואז לימודים בקליפורניה, היא הפכה מנהלת מסעות עבור חברת טיולי היוקרה "באטרפילד ורובינסון", מה שהביא אותה לדולומיטים ב-1994.
אז השתנה הכל. טיפוס הרים אחד באזור והכול נגמר. ב-1996 היא ייסדה את חברת הטיולים שלה, Dolomite Mountains. בזמן שאנחנו עוברים על תוכנית המסע שלי לחמשת הימים הקרובים – רכיבה על אופניים, טיול רגלי וויה פראטה; לילות בריפוג'יוס ובמלונות בוטיק בכפרים הרריים – אני מתחיל לתהות: כשכל זה כה קרוב לוונציה, איפה נמצאים כולם? הדולומיטים נראים ריקים. אגוסטינה מספרת לי שאוגוסט הוא שיא העונה. בקורטינה לבדה האוכלוסייה תופחת מ-5,000 ל-60,000 ואותו הדבר קורה גם בעונת הסקי. אבל בסתיו ובאביב, ההרים נותרים דוממים באופן מפחיד כמעט.
היעדר הקהל גורם לי להרגיש כאילו אני מצוי בסוד שמור היטב. התחושה מתחזקת למחרת ברכיבת האופניים עם עמיתה של אגוסטינה. התחלנו בקלילות, מדוושים על שביל האופניים מאחורי קורטינה, לפני מאמץ מפרך במעלה ההר שמוביל לתצפית על נוף קדומים.
מכאן העיירה נראית כמו עיר צעצוע, כאילו נבנתה בקפדנות על ידי ילד נלהב מדי שכיסה כל שטח בקרקעית העמק במבנים טירוליים. אנו ממשיכים לדווש אל ההרים, חולפים על פני מפל ועל פני גשר, ואז מעל קו העצים לרוחבה של בקעה זרועת סלעים וממוסגרת בצוקים לבנים. הפעם היחידה שבה ראינו רוכבים אחרים – אנשים אחרים לצורך העניין – הייתה כשעצרנו לארוחת צהריים בריפוג'יו. פאניני עם הודו, בירה קרה ואוויר הרים מתפצפץ.
למחרת אגוסטינה ואני יוצאים לטיול רגלי של שני לילות. טיפוס מאומץ מוביל אותנו בין אשכולות עצים שעליהם הירוקים החיוורים מרמזים על צבעי הצהוב הזוהרים שיכסו את ההרים כשיגיעו לשיא הסתיו שלהם בסוף ספטמבר.
אחרי הליכה דרך אוכף בין שתי פסגות, אנו יורדים אל עמק נוסף, מותירים את קורטינה מאחור. בצהריים אנחנו עוצרים במאלגה קבאלי, מבנה עץ צנוע עם מרפסת שצופה על קווי הרכס שמסביב, המתבלטים מהבקעה שזה עתה חצינו. הארוחה הפשוטה היא שלמות: נקניקיות מיובשות עם מלפפונים כבושים קטנים שהגיעו מהחוות המקומיות ולחם טרי, הכול נשטף בתערובת מעקצצת של בירה ולימונדה, משקה דולומיטי.
משם אנו ממשיכים עמוק יותר לתוך הדולומיטים. דרך מסועפת שעוברת בשדה אבנים מובילה אותנו לשביל צר שנחצב במדרון בזווית של 50 מעלות. כבלים שעוגנו לסלעים צצים בכל פעם שהמורד של 30 המטרים נראה קרוב מדי לנוח; חברים במועדון האלפיני האיטלקי מתחזקים את כל המסלולים, והם יודעים איפה להוסיף מעט תחושת ביטחון. אנו מגיעים אל קו הרכס וממשיכים במורד השביל, היכן שחזזית בצבע אדמדם צומחת בחריצים הצרים בסלע.
הדרך לוקחת אותנו לעמק נוסף, חולפת על פני ריופוג'יוס נוספים, דגלי תפילה טיבטיים מתנפנפים ברוח. מזג האוויר מתחיל להשתנות, העננים מתחילים להאפיר את מה שהיה פעם אור שמש בהיר. אבל לא לפני שאנו מגיעים לריפוג'יו פאנס. הריפוג'יוס הספרטניים יותר מנוהלים בידי המועדון האלפיני האיטלקי, אבל פאנס שייך לידיים פרטיות. זהו מבנה בן שלוש קומות מאבן ועץ ששוכן בעמק צר. אנו מסירים את התרמילים, בועטים את נעלי ההליכה שלנו ואז, עם משקה ביד, צופים בעננים שעוטפים את האורנים והרכס. אנחנו מקלחים ואז סועדים עם יין וניוקי מתוצרת עצמית. השינה מגיעה בגל שקט.
אני מתעורר לרחש טפטוף יציב, וכשאנחנו מתחילים בהליכה, אגוסטינה מציעה שינוי. במקום ללכת לריפוג'יו לאגאזואי, נעשה סיבוב לכיוון המכונית ונישן בעיירה ואל באדיה (Val Badia). ההצעה מוכיחה את עצמה. בדרך אל העיירה אנחנו עוצרים בלאגאזואי לארוחת צהריים מאוחרת. הריפוג'יו יושב בראש הר לאגאזואי, ומציע תצפיות פנורמיות על הדולומיטים – לפחות כך נאמר לי. אנחנו עולים בגונדולה לאכסניה דרך מעבר פלאזרגו, אבל עננים מכסים הכול. חסימת ראות מוחלטת צפויה להימשך לפחות 24 שעות. "בשני דברים אי אפשר לשלוט," אגוסטינה מתבדחת כשאנחנו אוכלים רביולי סלק, "בנשים ובמזג האוויר".
ביום הבא אגוסטינה מצרפת אותי לקבוצה של תיירים מארצות הברית שנמצאים בטיול של 10 ימים בדולומיטים. באופן קבוצתי אנחנו נאבקים בטפטוף כדי לעלות למקדש סנטה קרוצ'ה, כנסיה לבנה קודרת שנבנתה ב-1484. כשאנו מטפסים, אנו חולפים ליד מאמינים שחוזרים מהכנסייה, תפילותיהם נשמעות לפני שהם מופיעים מתוך הערפל. מאוחר יותר אנו פורשים אל החמימות של ראנצ' אנדרה, מסעדה פשוטה ליד הכנסיה. מנות בריאות של מרק סרפדים, פולנטה ורביולי תרד אותן מגישה מלצרית שחיוכה החם ועיניה המזמינות גורמים לחושיי להתערפל – כאילו שאני צריך עוד סיבה כדי לאהוב את הדולומיטים. ועדיין אני צריך לבקר בוויה פראטה.
אני מתעורר לאור שמש ולאוויר הרים חד. ענני קומולוס תפוחים נלכדו בצמרות העצים המקיפים את מדרונות ההרים הנמוכים. הפסגות הלבנות מתבלטות כמנצחות אל השמים הכחולים. אני פוגש את המדריך שלי, מרסלו, בעלה לשעבר של אגוסטינה ואדם נוסף שמבנה הגוף שלו מספר על רומן אפי עם ההרים, ומתקדם אל דרך Col Dei Bos של הוויה פראטה.
חשבו על הוויה פראטה כעל מסלול טיפוס הרים עם עזרה: החדווה שבעלייה ללא הפחד האמיתי מדי מנפילה, תודות לכבלים המחוברים לעמודים מעוגנים בסלע. חובשים קסדה ורתמת טיפוס עם שתי טבעות סנפלינג שמחוברות לרתמה דרך חבלים. מחברים טבעת אחת לכבל ומתחילים לטפס. כשמגיעים לנקודה שבה הכבל מגיע לעמוד, מחברים את הטבעת השנייה לקטע הכבל הבא, מסירים את הטבעת האחרת, וממשיכים לנוע.
הטיפוס עובר חלק, עם הרבה מאחזי יד ורגל. אנחנו תופסים מקצב משחקי. מתחברים, מתנתקים, מטפסים. למעלה והלאה, אני רואה כתמי צבע, מטיילים נוספים בהמשכו של הקול דיי בוס. עם כל צעד, הקרקע הופכת חשופה יותר, האמונה של ברתמת הטיפוס בוטחת יותר, והנופים שמקיפים אותי – הדרך המגוידת בתחתית העמק, הירוק המתפוגג של האורנים, המצוקים הכמעט-אנכיים מכל הצדדים – משפרים את ההערכה.
למעלה קרחון מרמולדה המכוסה בשלג, הנקודה הגבוהה ביותר בדולומיטים בגובה של 3,350 מטרים, עומד בהקלה דרמטית כנגד בסיסו הסלעי בצדו האחר של העמק. תוך פחות משעה זה נגמר, אבל אני לא מוכן לעזוב. מרסלו אומר לי להמשיך בהליכה. לאגאזואי, הריפוג'יו שנבלע בענני סערה יומיים לפני כן, עומד כמו הזמנה מוחשית בראשה של פסגה סמוכה. אנחנו קובעים להיפגש במגרש החניה של הגונדולה. אני מתקדם לכיוון אוכף קטן כשמרסלו חוזר למכוניתו. פרחי בר סגולים וצהובים מסמנים שביל שמוביל לדרך מסועפת שבסופו של דבר מביאה אותי למרפסת הגדולה של הריפוג'יו.
אגוסטינה לא הגזימה. מהמיקום של לאגאזואי כל הדולומיטים נפרשים בפניך, סימפוניה חזותית של יער, סלע, עננים, שלג ושמים. אני עוצר כדי לגמוע את המראות, ושוקל את האפשרויות שעומדות בפני: לעלות על הגונדולה או לחזור במה שנראה כמו הליכה מהירה במורד.
עדיין שיכור מהטיפוס, מהנופים הפנורמיים, מהחיוך של המלצרית ההיא, אני בוחר בהליכה. בהתחלה מעבר לפסגה הנמוכה מאחורי הריפוג'יו ואז אל מה שנראה לי כמו הנתיב הנכון. אני מתקדם מטה, עוקב אחרי הדרכים המסומנות היטב, ומגיע לתחילת המסלול. דרך אחת מובילה לאחת מהמנהרות הרבות שמנקבות את הדולומיטים, עוד מאפיין שנבנה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בלי פנס ראש, אני הולך בדרך השנייה, צעדיי רחבים והילוכי בוטח – עד שאני מבין שבעליצותי הגעתי אל הצד הלא נכון של שלוחת סלע אנכית שעכשיו ניצבת ביני לבין הגישה למגרש החנייה. אני מנסה לחצות לצד הנכון, בתקווה שהחמצתי תחילת מסלול. במקום זאת, אני מוצא את עצמי ליד עמק נוסף, היכן שגשר תלוי צר – עוד ויה פראטה אחת – נמתח אל ההר הבא.
אולי יכולתי ללכת משם, להתקדם הלאה צפונה. אולי השבילים יובילו אל המלון שלי. במקום זאת אני לוקח נגיסה גדולה מפאי בשר, שוטף אותה מטה במה שנשאר מהמים שלי, ומתחיל לעלות בחזרה את 300 המטרים אל הגונדולה שעליה הייתי צריך לעלות מראש. שעה מאוחר יותר, אני במגרש החניה, מותש. אני לא מצליח למצוא את מרסלו. "הוא חיכה לך כמה שעות," אגוסטינה אומרת כשאני מתקשר. "הוא חשב שאולי הלכת ברגל לעיר. למה שלא תתפוס טרמפ?". אני אומר לה שאני אעלה על אוטובוס. האוטובוס לא מגיע. אני מזמין מונית כשאגוסטינה מתקשרת. "אני בדרך לארוחת ערב ויכולה לאסוף אותך, אין בעיה", היא אומרת לי. "אחכה במגרש החניה", אני עונה, עדיין מתאושש מההליכה ושמח לדעת שהישועה בקרבת מקום. "חכה בבר".
מילים חכמות מאלה לא נאמרו מעולם. עד שאגוסטינה מגיעה, הבירה שטפה את המבוכה שבהליכה לאיבוד באחד האזורים המסומנים באופן הטוב ביותר באירופה. אגוסטינה שואלת למה לא תפסתי טרמפים.
"ניסיתי," אני עונה. "אבל אני חושב שקל הרבה יותר לארגנטינאית מושכת שמדברת איטלקית שוטפת לתפוס טרמפ מאשר לאמריקאי צרוב שמש שכמעט לא מדבר איטלקית בכלל". "נכון," היא אומרת בחיוך. אני מחייך בחזרה. אפילו עם הטעויות הקומיות של היום האחרון, הדולומיטים נפרדים ממני בתחושה שאני בר מזל.
בורצ'לט הוא כתב מסעות וצלם מוושינגטון.
(מאנגלית: שחר שילוח).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם