ימי תשובה: להביט בביזיון בעיניים
כדי לעשות שינוי אמיתי צריך קודם כל להודות בביזיון שלנו. לא לייפות, לא לתרץ, פשוט להכיר בו ולהתכוונן אל המקום אליו אנחנו רוצים להגיע
"מה אתה עושה, רפי?", שאלתי.
"עושה תשובה אחי", חייך בעיניים בורקות.
"אתה מזייף", אמר דוד שישב לידי.
העיניים של רפי השתנו מחיוך בורק לאש בוערת. "אפשר לחשוב דוד, אתה שר הרבה יותר גרוע. עברתי ליד הבית שלך פעם לפני שבת. שמעתי אותך שר במקלחת. לא משהו ששווה להקליט".
"סתם. תירגע אחי", אמר דוד, "מצטער, זה היה בצחוק. פשוט ניסיתי לתרגל משהו שלמדנו עכשיו. יעני, לעזור לך לעשות תשובה".
"סליחה?", שאל רפי בתדהמה, "אתה מסתלבט עלי כדי לעזור לי לחזור בתשובה?".
"לא לא לא", אמרתי. "דוד לא כל כך הבין פה משהו..".
"מה לא הבנתי?", שאל דוד בכעס, "זה בדיוק מה שלמדנו. עיקר התשובה – ישמע בזיונו, יידום וישתוק. זה בדיוק מה שעשיתי. השמעתי לרפי את הביזיון שלו. אבל הוא – הפראייר הזה, במקום לשתוק ענה לי".
שניהם הסתכלו עלי בפנים זעופות. "נו?", שאל רפי, "זה נכון?! אמרת לדוד לבאס אותי?".
"לא, לא", אמרתי, "ממש לא. חס ושלום. כשרבי נחמן אומר שעיקר התשובה היא ישמע בזיונו, יידום וישתוק – הוא לא מתכוון שיש לך רשות ללכת ולבזות מישהו. קודם כל, מדובר על זה שהאדם שומע את ביזיונו ומחריש. לא עושה ולא נלחם חזרה אלא מקבל את זה פנימה. אבל בכלל, זה לאו דווקא מאדם אחר".
רפי התיישב לידי ושאל, "מה זאת אומרת לאו דווקא מבן אדם אחר?".
"זאת אומרת, שביזיונו זה לאו דווקא שמישהו אחר מבזה אותו. הרי אם כך, איך אפשר היה לעשות תשובה?
רפי הסתכל בדוד וסינן מבין שיניו, "באמת מעניין. נו, איך?".
דוד נראה מבוהל, "תקשיב רפי. מצטער, לא כל כך הבנתי מה קורה פה, אל תקפיד עלי אחי, עוד מעט יום כיפור!".
רפי נראה מבודח, הוא אוהב שהקלפים קרובים לחזה שלו, "נראה, אני אחשוב על זה", אמר והישיר מבטו אלי.
"בכל אופן", המשכתי, "כפי שאמרתי, ביזיונו זה לאו דווקא ביזיון חיצוני, שמישהו בא ומבזה אותי. אלא זה הביזיון שלו. שהוא שומע את הביזיון שלו, רואה מה המצב הרוחני האמיתי שלו. איפה הוא באמת נמצא. רואה מה באמת קורה איתו ולא מנסה להחליק את זה. לא מנסה להיפטר מזה. לא מנסה לבטל את זה. נותן לזה להיות שם. מדבר על זה בהתבודדות. מציף את זה ולא מחביא את זה".
"אבל כתוב יידום", אמר דוד.
"וישתוק?", שאל רפי.
"אתם צודקים", חייכתי, "ממש לומדים בעיון, הא? הוא יידום ולא ינסה לתרץ וישתוק. הוא פשוט רואה מה המצב ולא מנסה ליפות את הדברים, לא מנסה להביא כל הזמן תירוצים למה בעצם הוא לא צריך להשתנות, אלא מודה באמת במה שקורה לו, מודה באמת בקשיים שלו ומבקש עזרה מהשם יתברך. הביזיון האדיר הוא שלא משנה מה עשיתי – לא משנה כמה רוחני אני חושב שאני, אני מזהה בבירור שיש תחומים שבהם לא הצלחתי לזוז מילימטר. לא ביזיון?".
דוד ליטף את הבטן שלו בעדינות. המבט שלו הפך למכווץ, "זה לא פשוט להשתנות, אחי. לפעמים גם אתה חושב שכבר השתנית והכל כבר סבבה, אבל אז... פתאום אתה תופס את עצמך כמה חודשים אחרי זה עם עוד איזה חמישה קילו שאתה לא מבין מאיפה הם הגיעו".
"מהבורקסים", אמר רפי בחיוך.
"הלו הלו. תפסיק כבר. אמרתי לך שאני מצטער. וגם אם טעיתי שאמרתי לך – תאמץ את מה שכתוב. לפחות תשמע את הביזיון שלך ותשתוק!", אמר דוד בכעס.
"זה לא נחשב לשתוק", ענה לו רפי, "איפה השתיקה שלך? תשמע אתה את הביזיון שלך ותאכל אותו ולא את הבורקסים. תידום ותשתוק אתה".
"חבר'ה, תרגיעו", ניסיתי לצנן את הרוחות, "זה לא פשוט. אנחנו רגילים לגמרי להפך. אנחנו רגילים שכשעולה הביזיון, לנסות להפטר ממנו כמה שיותר מהר. לתרץ אותו או לתקוף את השני. אנחנו לא מוכנים להישאר בביזיון הזה".
"למה?", שאל דוד.
"כי זה כואב מדי", עניתי, "להרגיש את הביזיון זה כואב. אבל זאת התשובה. התשובה היא לדעת שאיפה שאני נמצא, זה ממש לא המקום שאני רוצה להיות בו. זה להכיר בזה. זה להרגיש את הפער ולהודות ראשית איפה אני נמצא ואז גם לאן אני רוצה ללכת".
"מה – כמו למשל שאני שוקל 103 קילו ורוצה להיות 90?".
"למשל", אמרתי. "זה מורכב מזה שיש פה את המצב העכשווי, את המצב שאליו אתה רוצה להגיע. והפער ביניהם, זה הכאב שלך. אתה רוצה להיות שם, אבל אתה לא. ואתה רוצה לחזור, אתה רוצה לשוב למקום הטוב. אבל אם אתה לא מודה במקום שלך, אם אתה מדמיין שאתה בעצם שוקל משהו כמו 91 קילו ורוצה להיות בערך 90 – אז אין כאב".
"או למשל אם אתה שר בצורה מזעזעת", נשף רפי, "ומישהו מעיר לך על זה, אז במקום לתקוף אותו – פשוט לקחת את זה לתשומת ליבך ולקבל את הביזיון שלך?".
"משהו כזה...", חייכתי.
לאתר של רן ובר - התחלות חדשות
לספרו החדש התגלות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם