פסטיבל הבירה של הפלסטינים
הפלסטינים בכפר טייבה, רק עשר דקות מרמאללה, עצרו ליומיים את השאיפות הפוליטיות והחלומות על מדינה וערכו פסטיבל לבירה המקומית: "חוגגים כמו בתל אביב -רק בלי החוף"
התושבים בכפר טייבה, רק עשר דקות מרמאללה, הניחו בשבת בצהריים את עניין המדינה הפלסטינית והקוורטט בצד ועברו לעסוק בדבר אחר: "פסטיבל טייבה" - פסטיבל הבירה המקומית המשובחת, שנושאת את שם הכפר.
כבר שבע שנים שבכפר טייבה, שכל תושביו נוצרים, מארחים את הפסטיבל. זהו כפר פלסטיני על כביש 449, באמצע הדרך בין יריחו לרמאללה. הוא ממוקם מזרחית ליישוב היהודי עפרה וקילומטר דרומית מהר בעל חצור. מדי שנה מגיעים אליו אלפי מבקרים, רובם ערבים ישראלים וערבים מערי הגדה, במיוחד בית לחם והאזור. לצדם חוגגים גם לא מעט תיירים ואפילו ישראלים מתל אביב.
נדים חורי (46) הוא הבעלים של מפעל "בירה טייבה". חורי חזר לכפר מולדתו מארצות הברית אחרי הסכם אוסלו. הוא בעל תואר ראשון במינהל עסקים ותואר מהנדס ייצור בירה. אחרי שחזר הקים את המפעל בכפר, והוא מייצר בירה ללא חומרים משמרים אשר מופצת בכמה מקומות בגדה ובערים ערביות בתוך ישראל. "אפילו בכמה פאבים בתל אביב", הוא אומר בחיוך. לפני שמונה שנים התחיל לייצא את הבירה שלו גם ליפן.
"זו השנה השביעית שאנחנו מקיימים את הפסטיבל הזה", מספר חורי למעריב. "הכל התחיל בזכות יוזמה של אחי, דאהוד, שנבחר ב-2005 לראשות המועצה המקומית וחיפש דרך לשווק את הכפר ולמשוך אליו תיירים".
בכל מקום בשטח הפסטיבל ניצבים דוכני אוכל מכל הסוגים, שתייה קלה וכמובן בירה טייבה שנמכרת במחיר מוזל למבקרי הפסטיבל. חורי מדגיש: "העניין הוא לא לשווק רק את הבירה שלנו, אלא את כל המוצרים של הכפר - הפלאפל, השווארמה והלבנה. הכל כדי לתרום להכנסה של בני הכפר". באסל חורייה, בעל דוכן פלאפל ושווארמה, מגיע בכל שנה לפסטיבל עם כל בני משפחתו ומקים את הדוכן. בימים רגילים הוא מוכר בקנטינה של בית הספר בכפר, וכעת זו ההזדמנות שלו "למכור ולהראות לעולם את הצד התרבותי שלנו", הוא אומר.
ליד חורייה ניצבים עשרות דוכנים, אשר הוקמו על ידי תושבי הכפר, שמניין הנפשות שלו משתנה לפי העונה בשנה. "בחורף מספר התושבים עומד על 1,000, ואילו בקיץ הוא מגיע ל-2,000", אומר חורייה בחיוך. "בעונת הקיץ בני הכפר שהיגרו לחו"ל חוזרים אליו לחודשיים של החופש הגדול". לפי חורייה, לכפר יש סיפור מרתק שקשור לשמו: "השם הקודם של הכפר היה עפרה, אבל אחרי שסלאח א-דין שחרר את הארץ, הלכו אליו כמה ממכובדי הכפר לברך אותו, ישבו וחיכו לו ליד הארמון יומיים, וכשהוא ראה אותם והבין שבאו לברכו, הודה להם ואמר להם שצריך לשנות את שם הכפר מעפרה לטייבה, כי הם טובים (טייבה בערבית היא הרבים של טייב, כלומר האיש הטוב).
בחזרה לפסטיבל. חורייה נשמע נלהב כשהוא מספר על מה שקורה במהלך היומיים שבהם נערך פסטיבל הבירה. "באים מכל מקום לבקר ולטעום את הבירה, יהודים וערבים, מבית לחם ורמאללה, מנצרת, עילבון, מג'אר ותל אביב. אפילו חלק מבני הכפרים שסביבנו מבקרים פה למרות שהבירה אסורה לפי ההלכה אצלם", הוא מספר. חורייה מסיים את המשפט, לוגם מכוס הבירה שבידו ומוסיף, כמי שמנסה לתת כותרת לכל מה שקורה בפסטיבל, "אלו יומיים של בירה, שירים וריקודים. כמו בתל אביב - אבל בלי חוף".
עם סיום השיחה חוזרים לבמה המרכזית, שעליה רוקדים המבקרים את ה"דבקה", הריקוד העממי הערבי. עשרות אנשים מריעים להם. אחד מהם, באשיר בנורה, תושב בית סאחור שליד בית לחם, מספר שהגיע כדי לשנות קצת את האווירה, לשתות כוס בירה עם החברים וליהנות מההופעות והריקודים. "אח שלי לומד בגרמניה ושם בכל שנה יש את הפסטיבל באוקטובר. אז למה שם כן ופה לא?", הוא תוהה.
עם ההשוואה לגרמניה אנחנו עוזבים ופונים לשוחח עם עדי קריים, ראפר מכפר כנא בצפון, שממתין בסבלנות להופעה שלו שתתחיל בתשע בערב. "אני משתתף בפסטיבלים פה ושם, אבל מה שמייחד את פסטיבל טייבה זה המסר שלו", הוא אומר. "בפסטיבל מראים לכולם שיש סוג אחר של התנגדות, של אנשים חופשיים שההתנגדות שלהם לא כוללת דת או מפלגה".
לצדו של קריים עומד ירמוק זועבי, הבעלים של מסעדת אל-שייח' המפורסמת בנצרת. "זו הפעם הראשונה שלי כאן, והאמת היא שאני נהנה מאוד. הפסטיבל מראה שאנחנו רוצים לחיות ומוכיח שקיומנו כבני אדם חזק מכל נשק. אצלנו בחברה הערבית אין פסטיבלים כאלה, ותושבי הגדה לא יכולים להיכנס לישראל ולבוא אלינו, אז אנחנו באים, כי בסופו של דבר אנחנו עם אחד. סאחה (לחיים)".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם