הסנדלרית: נינה רוזין היא מודל השראה
נינה רוזין, 35, מעצבת נעליים, מנכ"ל שותפה של בית הספר "הגילדה" ומרצה בבצלאל, נשואה, אם לאלכסנדר בן השנה ומצפה לתינוקת. מתגוררת בתל-אביב
זיכרון ילדות משמעותי: "כשהייתי בת 13 אבא שלי חלה בסרטן. תוך מספר חודשים הוא הבין שלא יוכל להילחם יותר. הוא היה הגיבור שלי. הוא בחר להישאר בבית עם משפחה וחברים, ובמשך ימים ארוכים היה מצעד של אנשים שבאו להיפרד ממנו. הוא דאג לעבור אחד-אחד ו'לסגור חשבון'. עד היום אני זוכרת את אמא שלי מגיעה מחדר השינה שלהם עם דמעות בעיניים. בלי מילים ידעתי, וחיי השתנו".
הנערה שהייתי: "תקופת הנעורים הייתה מאוד מבלבלת עבורי. שנים של התאקלמות בחיים בלי אבא וחיפוש עצמי קדחתני. הייתי משנה את המראה שלי כל הזמן. משחקת בזהויות. מצד שני, זאת הייתה תקופה חשובה בביסוס האני היצירתי. למדתי שיש לי הרבה לבטא ושאני צריכה למצוא את הדרך לעשות את זה ".
מרד נעורים: "הגיע מאוד מאוחר. מרדתי רק כשעזבתי את הבית ונסעתי ללימודים בלונדון. הריחוק מהבית, תחושת הזרות והתחרות המטורפת בלימודי עיצוב אופנה בסנטרל סיינט מרטינז, הביאו לצורך לפרוק עול. אז הגיע הקעקוע, הפירסינג, לצאת עם גברים 'רעים' ובכלל להתנסות".
מה הייתה הנערה שהייתי אומרת לאשה שאני היום: "'תזכרי להיות פרחחית'. בתור אשה נשואה עם ילדים, בעלת עסק והמון אחריות, אני שוכחת לפעמים את החופש והקלות שבהם חייתי פעם".
מה האשה שאני היום הייתה אומרת לנערה שהייתי: "הרבה ממה שאני אומרת היום לבת היפהפייה של בעלי - שהכל עובר בסוף ושתהיי טובה יותר לעצמך. רק כשאת עצמך לטוב ולרע, אפשר לחיות טוב".
אשה שהשפיעה עלי: "אין אחת. אמא שלי היא הרול-מודל לאשה שיכולה להיות ולעשות הכל. סבתא שלי לימדה אותי שאין 'אי אפשר', ושהכי חשוב לעשות הכל בסטייל. קריסטינה, חברה קרובה של ההורים, לימדה
מילה אהובה: "כן".
מילה שנואה: "לוותר".
שלושה כללים לחיים טובים: "1. לדעת מתי להתפשר. 2. להגשים חלומות. 3. לזכור לעשות שטויות".
שלושה רגעים משמעותיים בחיים: "כשקיבלו אותי ללימודים ב-CORDWAINERS, כשגל שוקרון, שותפתי ואני, קיבלנו מפתחות ו'הגילדה' הפכה לאמיתית, וכשבעלי, לפני שנישאנו, סוף סוף הזמין אותי לדייט".
הרגע שבו בחרתי לעשות מה שאני עושה: "איפשהו תמיד ידעתי שנידונתי לחיי מעצבת. עיצבתי מגיל צעיר ועשיתי זאת כל חיי. חשבתי שעם שם כמו נינה אהיה מעצבת אופנה גדולה, ע"ע נינה ריצ'י, אבל בגדים לא היו הכלי לבטא את עצמי. ביום שבו עשיתי סיור ב-CORDWAINERS וראיתי את הסכינים, הדבק והמכונות, הבנתי שכאן אני צריכה להיות".
אמונה טפלה: "אף פעם לא אעלה בגישה לנכים או אשתמש בשירותי נכים כל עוד אני בריאה במאה אחוז ".
החברה הטובה שלי: "השותפה שלי, ההשראה שלי, גל שוקרון. אנחנו משלימות אחת את השנייה ועדיין בעלות תפיסה מספיק דומה, כך שהמטרות שלנו מתאחדות ושתינו פועלות להגשים אותן. אני מעריצה שלה".
הדבר האחרון שרכשתי לעצמי: "אייפון 4. לא האמנתי שאצליח להתמודד איתו. סטיב ג'ובס הצליח לאלף גם סנדלר פשוט כמוני".
יצירת האמנות האחרונה שריגשה אותי: "הרטרוספקטיבה של אלכסנדר מקווין. בכיתי כשהוא מת. אני מרגישה שהעבודות שלו נעשו מתוך הזיכרונות והפחדים שלי. לצערי, לא יכולתי לנסוע לניו יורק, אז הקטלוג מהתערוכה ליד המיטה שלי ואני קוראת בו כל הזמן".
הפריט הכי יקר שרכשתי בצדק: "את הבית שלנו".
הפריט הכי יקר שרכשתי שלא בצדק: "אין כזה דבר. אני בעיקר מתחרטת שלא קניתי".
גורם לי להרגיש טוב עם עצמי: "זוג נעלי עקב מהממות. פעם כשהייתי חולה עם שפעת קשה, השתגעתי מלא לעשות כלום בבית, ובאמצע יום גשום ברחתי לחנות נעליים אהובה. ואז בעלי התקשר ושאל לשלומי. אמרתי שאני מרגישה נהדר כי אני על עקבים".
מילה טובה למישהו: "לבוגרי ביה"ס המדהימים שלנו. כמה כיף לעבוד כל יום עם כל כך הרבה כישרון ויכולת. אני מעודדת את כולם להמשיך בדרכם, להצליח, להבריק, לרגש ומי ייתן ונראה עוד רבים וטובים פורצים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם