פרשת השבוע בראי הקבלה: תקנו זאת בעצמכם
העולם נברא פגום מלכתחילה כדי שנתקן אותו. האמונה שהאדם מחויב לתיקון העולם נמצאת בבסיס היהדות - אנו מחויבים להתערב בבריאה, גם בהיבט הרוחני וגם בגשמי. פרשת בראשית
הידיים רועדות בניסיון לכתוב פרשנות לפרשת בראשית באלף מילים בלבד. פרשה זו, שתילי תלים של מחשבות והגות נכרכו סביבה, יכולה למלא תקופת חיים שלמה של לימוד, ואפילו "וכל העצים היו קולמוסים וכל הימים היו דיו", כמאמר חז"ל, לא היינו מתחילים לגרד אפילו את פני השטח של החכמה הטמונה מאחורי המילה הראשונה בלבד הפותחת את הספר הנמכר ביותר והידוע ביותר בכל הזמנים.
יסלחו לי יודעי תורה על כך שאינני מכסה אפילו אלפית מעומק ההגות האמונית בדבר הבריאה.
אך אם חייבים להצטמצם, אז הנה הדבר היפה שבחרתי להדגישו; על פי חז"ל, הרמז לסיבת הבריאה מובא כבר בתחילת ספר בראשית: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". משחק קצר בחילופי אותיות והמילה "בהבראם" הופרת ל"אברהם". חז"ל וספר הזהר ברורים מאוד - העולם נברא בעבור אדם אחד שהוא אבי המונותאיזם ואמונת השם על פי המסורת של העם היהודי.
כשחופרים מעט יותר מגלים שעל אף היותו ככל הנראה דמות היסטורית אמיתית, עבור היהדות אברהם הוא מעין אב-טיפוס ליהודי המושלם, האדם המושלם.
למעשה, להיות "אברהם" זו שאיפתו האולטימטיבית ומטרת חייו של כל יהודי. ההגדרה פשוטה לכאורה: אדם שהוא אברהם או "ישראל" זהו כל אדם (ולאו דווקא מי שנולד לאם יהודיה), שהטוב שבו מושל ברע ולא להפך.
בבראשית מספרים לנו על קין והבל, שהם סמלים לכל הטוב והרע שיכול להיות באדם. הגילוי המדהים הוא שמרכיב "קין" שהתערבב באנושות הוא לא רוע שצריך להכחידו אלא רוע שחייב להתקיים בעולם, אך לא לשלוט בו. ללא "קין" בתוכנו לא תהיה שאיפה להתפתחות ולחידוש, לא יהיה רצון לצמיחה או לעשיה כלשהי.
קין וצאצאיו מוזכרים בתורה כמי שבנו את העיר הראשונה, את כלי הנגינה, והם אלה שכבשו את אומנות הברזל ועיצובו לצורכי אדם. כל אלה טובים ובלעדיהם כנראה לא היינו מתפתחים כאנושות, אבל הצד השני של המטבע הוא כאשר "קין" שבאדם משתלט עליו ואיננו נשלט על ידי נשמתו. אז אנו הופכים להיות מחרבי עולם, אומנות הברזל משמשת לייצור כלי נשק במקום למחרשות, והשאפתנות ליצירה הופכת לבצע, שנאה, התנשאות ופילוג, שהם בעוכרינו היום באופן כה בולט.
הבריאה איננה ולא היתה מעולם מושלמת. העולם נברא פגום מלכתחילה כדי שהאדם יתקן אותו. כפי שמצוין במדרש: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית - צריך תיקון". האמונה שהאדם מחויב לתיקון העולם נמצאת בבסיס היהדות. אנו מחויבים להתערב בבריאה, גם בהיבט הרוחני וגם בגשמי. אנו משפרים ומתקנים - וזה טוב. אנו בונים מטוסים למרות שאלוהים לא נתן לנו כנפיים ומקדמים פריון נשי על ידי טכנולוגיה גם כשאלוהים לכאורה איננו מעוניין שאישה זו או אחרת תהרה.
יש הגורסים שאל לנו להתערב במעשי האל, אולם אין זו יהדות. אנו מחויבים לעשייה בעולם "אשר ברא אלוהים לעשות", אומרים חז"ל ואומרת התורה.
אך עדיין, התיקון המרכזי הינו הרוחני ולא הגשמי. זהו התיקון האולטימטיבי שמעלה אותנו לדרגת "אברהם" - עקדת היצר והתאוות שאנו כה אוהבים להיכנע להם, בדיוק כפי שאברהם עקד את בנו יחידו שכה אהב. "וצריך כל אדם להכניע את גופו החומרי שהוא הסכלות והבהמיות ולהגביר את הנפש - היינו, לשבר את תאוות הגוף".
ההבדלה בין אור לחושך המוזכרת בפרשה היא למעשה הדרישה לאדם לשאוף להבדיל בין טוב ורע. ולהבדיל מטוב ורע אנושיים, שהם תלויי תקופה ותרבות (שהרי גם רצח יכול להיות מוצדק תחת תרבויות שונות או עילת מלחמה), הרי טוב ורע אלוהיים הינם אבסולוטיים ואינם תלויים בדבר.
הרע הרוחני המוחלט הוא אחד בלבד - כאשר אנו נכנעים ליצרינו, לנפשנו הבהמית, ולא שולטים בה.
המהות של חזרה בתשובה היתה מאז ומעולם ההחלטה הערכית לבצע תיקון זה בדיוק. הדוגמה שנותן רבנו נחמן בליקוטי מוהר"ן היא ברורה: "...ועיקר התשובה... שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא ידקדק על בזיון כבודו, אלא יסבול הבזיונות ושפיכות הדמים...". כלומר מחילה על כבוד יחד עם החשודים הקבועים כמו התגברות על זימה, הצורך לשקר, הכעס, הרכילות וכל יתר להיטי היצר המושל בנו. התיקון המרכזי הוא בכך שאנו משתמשים בחופש הבחירה שניתן לנו על ידי בורא עולם, חופש הבחירה האמיתי היחידי הקיים - החופש לבחור שלא להיכנע ליצרינו.
על פי חז"ל הכניעה ליצר מייצרת את אשליית הפירוד בין בני האדם: "...כי בראשית [בעולם הרוחני, בטרם הבריאה הגשמית] ובתכלית [בני האדם] הם באחדות, בלי הבדל, ורק כשהשתלשלו למטה לעולם הזה [לעולם הגשמיות בו מתקיים היצר הרע] הם נתפרדו ונבדלו אחד מן השני...".
אחת ממטרות היהדות הינה ניפוץ אשליית הפירוד בין בני האדם. קיבלנו דוגמה טובה לכך רק השבוע: בלי קשר לוויכוחים על עסקת גלעד שליט והטיעונים המפלגים בינינו על אודות המחיר (שהם גשמיות הדיון), בואו נתרכז ברגע אחד, בהרף עין הפלאי של האחדות שאין ספק או עוררין לגביה - ילד שב להוריו. לרגע אחד כל ישראל היו מאוחדים ולא היה פילוג והבדל; לרגע אחד כולנו היינו הורים וכולנו היינו גלעד. ההרגשה החמימה הזאת שעטפה כל אחד ואחת מאתנו ברגע המופלא ההוא, זהו חיבוקו של הקב"ה סביב בניו, ישראל, כשהם מאוחדים.
אחדות ישראל הינה מטרת העל של הבריאה. ללא אחדות זו לא ייתכן תיקון עולם. אנו ממהרים מדי לשכוח רגעים חשובים אלה. הקב"ה ברא אותנו עם כוח שכחה, כדי שנשכח את הייסורים שעוברים עלינו ונוכל להתמקד בטוב. ומה אנחנו עושים עם הכוח הזה? משתמשים בו כדי לשכוח את הטוב שיש בכל דבר ומתמקדים ברע.
חילול השם מעולם לא התבטא בחילול שבת. אנו מחללים את השם כאשר אנו שוכחים את הטוב, כאשר אנו מתעלמים מהאחדות וזולגים לפירוד שמתוך כעס וגאווה ושיפוט. אנו עושים זאת בגלל עוד אשליה שמושלת בנו מאז ימי בראשית - אשליית הזמן. אנו חושבים ש"יש זמן" והרע שבנו גורם לנו לדחות את הזמן לאושר ולאחדות. הרי אם היינו יודעים שמחר נמות, קרוב לוודאי שלא היינו עוסקים בשטויות וקטנוניות וענייני כבוד ופילוג אלא היינו מחפשים להיות מאושרים ככל יכולתנו, ביחד, עד לרגע האחרון ממש.
ועל כך סוגרים לנו חז"ל את הפינה ומבהירים: מעשה בראשית לא היה אירוע חד פעמי אלא הקב"ה מחדש את מעשה בראשית כל יום! מכאן מוביל אותנו רבנו לתובנה שצריכה להשפיע על חיי כולנו: תחיו כל יום כאילו זה יומכם האחרון וכך לא תתעסקו בשטויות. תתפללו כאילו זו הפעם האחרונה, תעשו אהבה כל פעם כאילו זאת הפעם האחרונה, תנו תשומת לב לילדיכם כמו היתה זו הפעם האחרונה שתראו אותם ותאהבו את רעיכם כאילו לא תראו אותם שוב לעולם. רק אז נקיים את הבריאה ונחזיר את העולם למצבו כפי שהיה בבראשית.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם