פרשת השבוע בראי הקבלה: הכל ביטוח
אנחנו אוהבים לדבר על ספונטניות ולחיות את הרגע ולקחת סיכונים, אבל האותיות הקטנות של התכל'ס אומרות: כל עוד נדע בוודאות מה יקרה בסוף. פרשת לך לך
מטרתו של הטקסט המקראי היא בעלת רבדים עמוקים הנעים בין הקניית ערכי מוסר גלובליים ועד למתווים מיסטיים על דרך פעולתו של העולם וכל הקורה בו. אך ברובד הביניים, סיפורי המקרא ככלל ואלה של חומש בראשית בפרט עוסקים בציורם של אבי-טיפוס, מעין שטנצים או תבניות לסוגי האדם הקיימים וסוגי האדם המומלצים על ידי התורה כמודלים לחיקוי אליהם אנו צריכים לשאוף.
הסיפורים הם סיפורי "אבות" לא רק במובן הגנאלוגי אלא גם מבחינת "אבי טיפוס" לאנושות ככל. הדמויות לעולם אינן מושלמות. המקרא והזהר מבהירים פעם אחר פעם שבעולם הגשמי (עץ הדעת) טוב ורע מעורבים ואין מושלם. בעולם הגשמי אין טוב ללא רע. כך גם אבותינו. נח נחשב לצדיק אך הרע של נח התבטא באגואיזם שבו הוא בנה את התיבה עבור עצמו ומשפחתו ולא ניסה אפילו להילחם עבור אחרים. תחילתו בברכה וסופו שנשאר בודד, זקן ושיכור.
אברהם - שכפי שכבר צוין, עבורו או עבור "אברהם" כאב-טיפוס, שנברא עבור כך שנהיה כמה שיותר כמוהו, נברא העולם כולו - גם הוא איננו טלית שכולה תכלת וגם הוא מואשם על ידי חז"ל בעבירות כאלה ואחרות, חטאים "קטנים". אך ללא ספק, יחד עם הרע שבו, כל פרשה נוספת סביבו מפתחת דמות עילאית שלדוגמה האישית שבה למוסר, מידות ואהבת השם אין תחרות. כך גם בפרשה זו.
נוהגים לחשוב שמבין כל הניסיונות שעברו על אברהם, עקידת יצחק, בנו היחיד אהובו, היה הקשה מכולם. המדרש פותח את עינינו בנושא זה ונותן הכוונה יוצאת מגדר הרגיל לגבי אופיינו אנו והדרך בה אנו אמורים לראות את העולם ולפעול. הרי אין ספק שמוות על קידוש השם הינו דבר קשה ביותר אפילו לתיאור. יותר מכך, הקרבת ילד על קידוש השם מביאה אותנו לרמות אחרות לגמרי של מאבק פנימי נוראי. אך עדיין, יש משהו מקל מאוד בקיצוניות הדוגמאות האלו - הוודאות.
עד כמה שלא יהיה קשה
אדם מסוגל להתמודד עם ההודעה מהרופא שנשארו לו כך וכך חודשים לחיות. הידיעה היא קשה אך יש בה ודאות ובהירות נבואית שמאפשרת לו לתכנן מעשיו וצעדיו כשהוא נע במרחב ידוע של זמן מוגבל ואפשרויות.
אבל כל התקופה שקדמה להכרעת הרופאיםֿ, כל התקופה בה בדקו אותו, וחזרו ובדקו, דקרו אותו במחטים ונכנסו ויצאו מחדר הבדיקות כשמבט אטום על פניהם והם ממלמלים לעצמם ולקולגות שלהם בצקצוקי שיניים מילים מזרות אימה בלטינית, כל החלק בו לא היה ברור אם תחיה או תמות, כל החלק של חוסר הוודאות - זה זה הוא החלק הקשה מנשוא.
למעשה, הקביעה וגזר הדין הסופי והסופני שבא מפי הרופאים מביאים הקלה מסוימת ואפילו רווחה ותחושת הקלה מקאברית: "...אההה, לפחות הסיוט נגמר..אפשר להפסיק לדאוג". כך גם במקרים רבים אחרים; אנחנו מעדיפים את הוודאות הסופית על מותו של בן חייל על פני חוסר הוודאות לגבי גורלו שיכול להמשך על פני שנים רבות בהן אין בן ואין גופה; אנחנו מעדיפים שבת זוג תאמר לנו סופית שהיא איננה מעוניינת בנו יותר מאשר לעבור חודשים ושנים של חרדות נטישה, שברון לב, חששות, חשדות ורחמים עצמיים.
חוסר ודאות הורג אותנו יותר מכל דבר אחר. הרי זו הסיבה השורשית לכך שאנו הולכים למכשפים כאלה ואחרים לקבל הצצה לגבי העתיד: "האם בני יבריא?... האם בעלי יעזוב אותי?... האם אצא מהחובות?... האם ירשיעו אותי במשפט?".
אין ולא היתה מעולם תהום שחורה ומפחידה יותר לבני האדם מאשר הלוע הפעור מרובה השיניים המחודדות של מפלצת חוסר הוודאות. אפילו כל דבר שאנו מתבקשים או אמורים לעשות מחייב ודאות כמבחן סף: "מה ייצא לי מזה?... ומה אם לא נצליח?..", וכו'.
אנחנו מחפשים את הוודאות בהכל, רוצים ודאות שיאהבו אותנו, שלא נחלה, שלא ניפגע. בגדול, אנחנו מחפשים ביטוח כמעט לכל פעולה, מחשבה, תכנון או רציה בחיינו. אנחנו אוהבים לדבר על ספונטניות ולחיות את הרגע ולקחת סיכונים, אבל האותיות הקטנות של התכל'ס אומרות: "כל עוד נדע בוודאות מה יהיה בסוף".
וכאן אנו חוזרים לאברהם וניסיונותיו. עקידת יצחק היתה קשה מנשוא. כאב לילדים, אינני מסוגל לתאר לעצמי אפילו את תחילתו של התהליך. אך הזהר והמדרש פותחים את עינינו לכך שעד כמה שהיה זה ניסיון קשה, היתה ברורה תכליתו, היתה לו התחלה וסוף והיתה בו ודאות כוללת, גם אם מזעזעת - אך עדיין, ודאות. ופה מסבירים חז"ל שהניסיון הקשה יותר היה זה שמתחיל במילים: "לך לך מארצך".
זוהי קריאה נוראית, ולא כי יש בה קושי פיסי או אי-נוחות אלא כי אין בה תכלית נראית לעין, אין בה סוף או קצה, אין בה הבטחה לכלום, רק "לך לך ותסמוך עליי", אומר השם. היהודי המודרני היה מתחיל מסחרה : "ומה ייצא לי מזה?... מה פתאום ככה בעיניים עצומות על עיוור?... מה? סתם? מה, אני פראייר?...". עשיית דבר שאין לו סוף, שאין בו ודאות כרוכה תמיד בייסורי נפש ואנו ממאנים להיכנס לתהום הזאת בכל כוחנו.
אברהם לא היה מושלם. הרמב"ן לא חוסך שבטו כשהוא מטיח בו את החטא של שילוח הגר ובנה ישמעאל את המדבר למוות בטוח. הוא אפילו מבהיר עבורנו : "...שהקב"ה השליט את ישמעאל [הערבים] על ישראל בגלל חטאה של שרה לאמו של ישמעאל ומשום שאברהם הניח לאשתו לנהוג כפי שנהגה...", ואמנם מכאן התחילה ההתדרדרות של ישראל (בני יעקב) ששועבדו על ידי המצרים (בחילוף אותיות על פי הקבלה, "שיעבוד המצרים" = "שיעבוד היצרים"). אך בין הרבה תכונות רצויות אחרות, היתה באברהם את התכונה הפשוטה והקשה כל כך שלו היינו רק מאמצים אותה, היו חיינו משתנים לטובה לנצח - חוסר הצורך בוודאות.
אלוהים אומר "לך" - ואברהם הולך. אף אחד לא הבטיח לו איך זה יגמר. אנחנו מאמינים שסיפוק הצורך ב"בטחונות" מבטיח אותנו, אנחנו מאמינים שידיעת העתיד משחררת אותנו מדאגה. ובכן, אנו טועים. אנחנו מפסידים כל כך הרבה כי אנחנו לא מוכנים לקפוץ למים "על עיוור". אנחנו מפסידים כל כך הרבה על ידי הצורך החולני שלנו לא להיות פראיירים, ידיעת העתיד והחיפוש אחר הוודאות אינם משחררים - הם משעבדים אותנו! לעתיד "מוכתב", לנבואה שתגשים את עצמה, למוות רוחני בו אתה אינך מעז ואינך יוצר דבר אלא רק מחפש ביטוח והבטחה על כל צעד ושעל.
להיות אברהם משמעו ללכת גם שלא יודעים בדיוק לאן. לנוע, לעשות, ליזום, ליצור ולחיות - גם כשאין הבטחה שיהיו תוצאות טובות למעשינו אלו או תוצאות בכלל. אין כל הבטחה שאדם כזה יצליח יותר או לא יפגע, אין גם כל הבטחה שחייו של אדם כזה יהיו טובים יותר. אך קיימת ודאות אחת - אדם כזה נחשב אדם חי!
תעזבו ביטוחים. פשוט תהיו אברהם – תחיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם