יוגה מעל ומעבר: רשמים מיוגה בערבה
חגית אלמקייס חזרה מיוגה בערבה עם שרירים תפוסים, אבל עם ההבנה המספקת שאם באמת רוצים אפשר לעשות עם הגוף הרבה יותר מאשר להעמיד אותו על הראש
אני לא יודעת כמה שניות חלפו. זה היה מאורע קצר מאוד, אבל כששתי רגליי חזרו לאדמה ותפסו את מקומן הטבעי, תחושת הסיפוק היתה עילאית. הרגשתי שגיליתי מחדש את יכולותיו המופלאות של הגוף שלי. סמכתי עליו והודיתי לו. החוויה שבה את מרגישה שהגוף הפיסי משרת את הדמיון היא ללא ספק קסומה ובלתי נשכחת. בסוף השבוע האחרון נסעתי לסופשבוע של תרגול יוגה בערבה וחזרתי עם שרירים תפוסים, אבל עם אותה תחושת סיפוק: תודה רבה לך גוף יקר.
"למשך שלושה ימים הערבה כולה תלבש יוגה", סיפרו חוברות המידע על פסטיבל היוגה הקרב ובא. הרעיון: תרגולי עומק בין יישובי הערבה, כל אחד על פי בחירתו את שיטת היוגה המועדפת עליו, המורה והמקום המעניינים אותו, לאורך 180 ק"מ של נוף מדברי עוצר נשימה כשבמהלך האירוע המרכזי יועבר שיעור עם יוגי שיווהדאס בחוות האנטילופות. הייתי נוסעת להודו בשביל לתרגל סופשבוע כזה, אז שאני אפספס אירוע כזה שמתרחש מתחת לאף שלי? אין סיכוי.
כהכנה להרשמה חקרתי היטב את סגנונות היוגה השונים שהוצעו כמסלולים במסגרת הפסטיבל: איינגאר, ויניאסה, אשטאנגה,
שתי השיטות האחרונות, שלכאורה הקשר בינן לבין יוגה אינו נראה לעין, היו דווקא אלו שמשכו את תשומת ליבי. כמתרגלת קבועה ומושבעת של שיטת שיבננדה הקלאסית והעמוקה התחשק לי דווקא בסופשבוע זה לפרוץ את כל גבולות היוגה ולבדוק לא רק שפות חדשות אלא גם חיבורים מיוחדים. בתחום נוקשה כמו יוגה (ועל אחת כמה וכמה שיטת שיבננדה הנצמדת למקורות), מומלץ מאוד להציץ מדי פעם החוצה כדי לפתוח את הראש.
לאחר התלבטויות אל מול העושר והמבחר, המסלול הנבחר היה אקרו יוגה, אמנות ריפוי המשלבת את חכמת היוגה, הדינמיות של האקרובטיקה ועיסוי תאילנדי (?!). השילוב המוזר הזה התקיים באשרם במדבר המרוחק, בשכנות למסלול הפאנקי יוגה. כך יכולתי להרוג שתי ציפורים בסופשבוע אחד והרבה בזכות גמישותם (תרתי משמע) של המורים הנפלאים שגם שיתפו פעולה באופן ספונטני במהלך הפסטיבל.
אחרי שלוש שעות נסיעה בלבד, שהזכירו לי שלמרות שהערבה נמצאת אי שם בסוף העולם שמאלה, המדינה שלנו עדיין מאוד קטנה, הגענו לאשרם. כבר בכניסה למתחם הבנתי שהעניין פה רציני. זה לא עוד פסטיבל מכירות מהסוג המוכר, עם אינסוף דוכנים רוחניקים בשלל צבעים ובמגוון טעימות שיווקיות. הפעם מדובר בסדנאות עומק אינטימיות ואינטנסיביות שבהחלט נותנות תמורה בעד התשלום ושמיועדות לאנשים שמתרגלים יוגה ומעוניינים להעמיק את התרגול ולשלבו יותר בחיי היומיום שלהם.
ה-Dome, מין אוהל קרקס לבן וגדול במרכז האשרם, לא הסגיר כלל את מה שעתיד היה להתרחש בקרבו בשעות ובימים הבאים עת. בכניסה אני פוגשת אנשים נשכבים, מתגלגלים, מטפסים ונתלים אחד על השני, שבהמשך הפכו לתנוחות מורכבות ולפירמידות אנושיות מרשימות שהסתיימו בעיסוי זוגי הדדי.
אחרי ההלם הראשוני מקבל את פניי אבנר הוכפלד, מי שהביא לארץ את שיטת האקרו יוגה ומאז גורם לאנשים באופן שיטתי להתהפך ולהישאר תלויים באוויר רגעים ארוכים כשחיוך מרוח על פניהם. כמה שניות אחר כך, בלי כל חימום או הכנה, אני כבר מוצאת את עצמי מתעופפת, במסגרת מה שאבנר מגדיר כגולת הכותרת של האקרו יוגה - Therapeutic Flying.
מדובר במצב בו אדם אחד תלוי הפוך על רגלי וידי האדם האחר, סומך עליו ומתמסר כל כולו למנוחה במצב הפוך זה, לפיתולים, מסאז' והארכת איברים.
במשחק מטורף של שיווי משקל, מכניס איש ה"בסיס" היציב שעל הקרקע את גופו של ה"מעופף" לתוך תנוחות היוגה השונות. התנוחות הקונבנציונליות והמוכרות שעל הקרקע עוברות לחלל האוויר ומקבלות נופך תעופתי מפתיע במיוחד.
איתן, בחור חסון (ובסיס איתן, כשמו כן הוא) ותלמיד ותיק של אבנר, פתר במהירות את בעיות השליטה וחוסר האמון שלי. ככל שההנאה גברה, המבוכה התפוגגה ומצאתי את עצמי תוך זמן קצר יחסית מתמכרת לתעופה. מי היה מאמין, לא רק דמבו יכול.
עמידות ידיים, סלטות קדימה ואחורה ושרשראות גלגולים אינסופיות. גם משחק האווירון ה"בנאלי" שאנחנו כל כך אוהבים לשחק עם ילדים הפך לביצוע מרשים ביותר כשאדם אחד שוכב על גבו, מניף את השני לתנוחת עץ אווירית ומעניק לו סדרה של לחיצות ומתיחות בעודו מתפתל באוויר.
ברגע אחד של התמסרות טוטאלית עצמתי את עיני והרגשתי שאני נעה בין ריחוף בשמיים כציפור לבין קפיצות היישר אל מעמקי הים כדולפינה שיכורת מעמקים. אחרי שצברתי כמה שעות תעופה והתרגשות הלכתי לישון באותה תחושה פנטסטית עם ציפייה למחר.
היום הבא הביא איתו תחושת ביטחון גוברת בגוף שלי. חשתי כאילו חזרתי לשנים בהן ביליתי בחוגי התעמלות קרקע. כילדה הרגשתי שהכל אפשרי, שאין דבר שהגוף שלי לא יכול לעשות. נדיה קומונצ'י היתה הגורו שלי והיפוכים באוויר היו מרגשים רק מעט יותר מאשר הליכה. כל זה הלך והתמוסס עם השנים ופתאום ברגע אחד התעורר לחיים. הגוף, כך מסתבר, זוכר ורק צריך שיורידו ממנו קצת חלודה.
במהלך יומי השני באשרם, אחרי ששריריי הבלתי מורגלים בריחוף הודיעו לי חד משמעית שהגיע הזמן להתנסות קצת במשהו אחר, החלטתי לזלוג קצת אל ה"פאנקי יוגה". הדבר שמשך אותי יותר מכל היתה ההבטחה לתרגול יוגה בשילוב מוזיקה. מה יכול להיות טוב יותר מ"גם וגם" של הדברים שאני הכי אוהבת לעשות? אם ציפיתי למצוא את עצמי מנופפת גפיים לכל עבר, הרי שמצאתי את עצמי מתרגלת את האסאנות של היוגה תוך נענועים קלים של הגוף.
בין היתר התרגול כלל גלים קטנים בכל הגוף שהצטרפו לנשימה היוגית והפכו את התנוחות הקלאסיות לדינאמיות, דבר מעניין בפני עצמו אם רק המוזיקה היתה קשורה לתרגול... למרות זאת, הרגשתי איך בכל תנוחה התנועות מסייעות למתח להשתחרר מהגוף: מהכתפיים, השכמות, מפרקי הירכיים והאגן. התרגול דרש חיבור אל האגן והבטן עד כדי כך שלא יכולתי שלא לחשוב על השילוב המתבקש - יוגה וריקודי בטן! בנות, אם זה עדיין לא קיים, מישהי צריכה להרים את הכפפה עד לפסטיוגה הבא!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם