מודעות עכשיו: משלושה יוצא אחד
לפעמים זרת במשקוף היא רק זרת במשקוף. ולפעמים היא תבוא לצד כוויה מאדי קומקום לוהט. ואם עדיין לא הבנו את המסר, העולם כבר יסדר לנו עוד חבטה. עוד לא הבנתם?
בעודנו מרחמים על הזרת המותק ברגל ועל היד הקטנה השרופה וההמומה ומסננים קללות על מר משקוף האכזר ואדון קומקום הבן-בן-זו, הנה עתה גם ראשנו יקירנו פוגש בקצה החלון שמעל הכיור – כוסס--$&!!--##-ממססס---עעעע!!! – חבטה שכמעט מעלפת אותנו.
לא יודע מה אתכם, אבל אני שמתי לב לאורך השנים שזה בא בשלשות. יתכן שאני אונס את המפה לשטח מאז אותה שימת לב, אבל גם אם זה לא מדויק מבחינת המספרים, זה די בטוח שהצרות הצרורות הללו מגיעות בסדרות, ובדרך כלל, סדרות בדרגת קושי עולה.
זה כאילו שהעולם מנסה לדבר אתנו, להגיד לנו משהו, מתמיד בעקשנות במסר הקשוח שלו. אז קודם הוא בא בלחישה. אם אנחנו לא שומעים, אם זרת כואבת אינה מספיקה לנו כדי להתעורר, אז העולם כמו מגביר קצת את הקול עם אדי קומקום לוהט. ואם עדיין לא הבנו את מה שיש כאן להבין, נראה שהעולם צורח עם חבטת-על במצח, מקצהו של חלון סורר, חבטה שפותחת לנו באחת את הראש עד זוב דם ושכמעט מוחקת אותנו מעל פני האדמה.
מה העולם רוצה מאתנו על הבוקר, אנו עשויים לקרוא בזעם. מה זו הקנוניה הזו שחיברה משקוף וקומקום ופינה של חלון וטוותה ביניהם מערכת קורים מרושעת כל כך? אבל היופי והחסד מצד אותו עולם חצוף הם, שאם אנחנו כן מבינים, אם אנחנו כן טורחים רגע לעצור בנחת ולהבין כבר במספר שתיים מה כאן הסיפור – חבטת העל של מספר שלוש תיחסך מאתנו. האם שמתם לב?
רגע רגע רגע. מה יש כאן בכלל להבין? איזה אינטרס בכלל יש לעולם, בדמות קומקומים ומשקופים, שנבין משהו בתור מהלכים על שתיים? מדוע בני האדם תמיד כה משוכנעים שהכול סובב אותם? מה זה הנרקיסיזם הזה לפני הקפה והקרואסון הראשון של השבוע?!
האנשת המציאות, כגון "העולם מדבר אתנו" או "העולם מנסה ללמד אותנו" - לא כל אחד מתחבר לאוסף כזה של מונחים. המיסטיקנים מצדם משוגעים על שפה כזו ונראה אפילו שקל להם להתנהל מתוכה. אבל אנשים המחשיבים עצמם רציונליים (למעשה, בעלי רציונל אחר מאשר הרציונל המיסטי) מתחברים אליה פחות. אז אולי, ולו בעבור אלה, כדאי לדבר כאן על 'מים' במקום על 'שיעורים רוחניים'? האם יש מישהו בינינו, מבין כולנו, שיש לו בעיה עם מים?!
הנה, לקח לטיטניק לטבוע קצת יותר מרגע. דקפריו היפיוף התרוצץ ממקום למקום כמעט שעה שלמה של פופקורן! וראינו ביחד כולנו: קודם כל פער הקרחון חור בירכתי הספינה, בבטנה, ורק מי מהצוות או מהאורחים שהסתובב באותה השעה בקומה ההיא - פועלים, אנשים ממעמד סוציו-אקונומי
אחר כך, מפלס המים בתוך גופה של הטיטניק עלה ועמו גבר גם הלחץ. קירות הסיפון החלו להתמוטט, איזונה של ספינת התענוגות הופר ולנגד עינינו הדומעות היא החלה עולה בצד אחד ושוקעת בצד אחר. בסוף, כמעט לפני שקיעתה המוחלטת אל המצולות - חלקים ניכרים ממנה נקרעו לחלוטין ורבים מהנוסעים, משלל המעמדות והמקצועות גם יחד, נשטפו או נמחצו אל מותם כאחד.
אבל השיעור היה אותו השיעור לכולם. המסר, למן ההתחלה ועד הסוף, היה פשוט ועקבי: לחץ. לחץ של מים חודרים. במקרה של הטיטניק, מרגע שכבר פגע הקרחון, לא היה יותר מדי מה לעשות בנידון. בחיים היומיומיים, מצבים כאלה הם נדירים. ואם הם מופיעים, בדרך כלל קודמים להם קרחונים קטנים הרבה יותר.
בחיים יש בדרך כלל הרבה מאוד מה לעשות לפני שניאלץ לפגוש את הקרחון. כולנו משתתפים בכל רגע נתון במגוון שיוטים למיניהם, שבפוטנציה יסתיימו בטביעה או בעגינה בחוף מבטחים. הנה, ראשית צרה קטנה, קצת מים, לא נורא.
ואם אנחנו לא מבינים, אם אנחנו לא משנים את המודעות שלנו בהתאם לתמרורים שבדרך, ובהתאם גם את הפעולות הנחוצות - לחץ המים יגבר ועמו עוצמת הכאב.
במילים אחרות, לפעמים זרת שנתקעת במשקוף כמו מנסה להגיד: "מותק, את מסתובבת בעולם היום שקועה במחשבות. פקחי עיניים! יש לך גם רגליים...".
לפעמים זרת במשקוף מייעצת: "אוה חבר, אתה נורא עצבני היום... אולי אתה לא נח מספיק? אולי תרגיע קצת?".
לפעמים זרת במשקוף כמו שואלת: "על מה התסכול, נשמה? מה חסר לך בחיים? מה את לא אומרת...? מה את מונעת מעצמך?... האם טרם יישרת את ההדורים?".
נכון, זרת במשקוף היא רק זרת במשקוף. ונכון, אין כאן מתכון קבוע ומשהו לשנן, כגון: זרת =מיניות, או כף היד היא משל לעשיית כסף. מודלים מהסוג הזה הם אולי נחמדים ומעוררי השראה, אבל ככול המודלים יש בהם משהו סטטי ואולי על כן מומלץ לקחת אותם בעירבון מוגבל.
מאידך, עצם העובדה שזרתנו הקטנטונת פגעה כבר הבוקר במשקוף ורגע אחרי כן גב ידנו נכוותה מאדי הקומקום - יש בכך לעורר אדם העוסק בטיפוח מודעות: "חביבי, אולי תעצור את הסוסים לרגע...? התבונן... היכנס פנימה ושאל: מה כאן המסר? מה אני מנסה להגיד לעצמי? על מה אכפת ל'עולם' כל כך, עד כדי כך שהוא סוטר בעיקשות שכזו?".
עדיין לא מאמינים? אחח, אולי הפינה החדה של החלון תשכנע יותר.
לאתר של גילבר רובננקו דיין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם