בעיניים של ימימה: שאלה של השקפה
הדרכים הרוחניות מדברות על שינוי הראיה ולא על שינוי המציאות החיצונית. הסתכלות חדשה מחייבת יציאה מעמדת הילד/ה מול ההורים אל מפגש אמיתי במציאות. היא מחייבת להשיל נעליים וללכת באיטיות על האדמה, בעיניים סקרניות
בהרים, אחרי כמה ימים של גשם, נחשפות האבנים בערוגות. הגשם שירד ללא הרף, יום ולילה, סחף איתו את האדמה שהערמנו בקיץ לערוגות מסודרות והשאיר רק את חלוקי האבן, בודדות ועירומות אל מול השמים. מי ידע שבתוך האדמה הזו חבויות אבנים רבות כל כך?
כשהילדים שלי היו קטנים, בגובה שתילי הגדר החיה ששתלנו, הם חיכו לימים האלה. כשהגשם פסק, היינו יוצאים אל החורבה שבראש ההר, לחפש אוצרות שנחשפו במי הגשמים. לפני אלף שנים חיו פה הנשים הצלבניות ועל ידיהן קרקשו צמידי זכוכית צבעוניים. שברי הזכוכית וחרסים מכדי החרס המעוטרים, חיכו אלף שנים באדמה האפורה לעיניהם החדות של ילדי.
רב הגלוי על הנסתר. אנחנו מהלכים על פני האדמה הזו וכמה מעט אנו יודעים על הטמון בה, אפילו סנטימטרים בודדים מתחתנו. אנחנו פוגשים אדם לא
העיניים שלנו יכולות להיות טובות, ואז למצוא את הטוב, או סגורות, מצומצמות, חשדניות ואז הן מרחיקות אותנו מלבנו ומלב האחר. מה שנמצא תלוי בעינינו. אנחנו יכולים להסתובב בקצווי עולם, בנופי הרים מלאי הוד, נהרות שוצפים או מקדשים מסתוריים ועדיין לראות עצב, קושי, רוע, זוהמה, נחלוליות ורמאות. אדם אחד יכול למצוא יופי במישור הצחיח והשני יכול למצוא שיממון בנוף הירוק ביותר.
ג'ק קורנפילד, פסיכולוג מערבי ומורה לבודהיזם, מספר בספרו 'הלב הנבון' על קצין אמריקאי צעיר שהגיע לקורס מדיטציה בן מספר שבועות. באחד הימים נכנס הקצין לקניות בסופרמרקט. התורים בקופות היו ארוכים והוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור עמדה אישה שנשאה בזרועותיה תינוק ובידיה רק מוצר אחד ובכל זאת סירבה לגשת לקופת האקספרס. כשהגיעה תורה, החלה לקשקש עם הקופאית ואפילו נתנה לה להחזיק בתינוק לכמה רגעים.
הקצין רתח בפנים, אך ניסה לשלוט ברגשותיו. כשהגיע לקופה העיר: 'זה היה ילד חמוד'. 'באמת?', אמרה הקופאית, 'זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר ונהרג בשנה שעברה. עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם ביום, כדי שאוכל לראות אותו קצת'.
כשאנחנו כועסים על האחר, כשאנחנו שופטים אותו ומבקרים אותו, לעולם איננו יודעים מה באמת הניע אותו. מה מתרחש מתחת לפני האדמה שלו. הקצין הצעיר שפט את האישה בתור מתוך עיניו חסרות הסבלנות, הוא לא יכול היה לדעת את סיפור הכאב האנושי שהיא נושאת איתה. לכן ההבנה שמה שאנחנו רואים איננו המציאות היא ההבנה הרוחנית הראשונה והיסודית ביותר. הדרכים הרוחניות השונות מדברות על שינוי הראיה ולא על שינוי המציאות החיצונית, מתוך ההבנה העמוקה שאנחנו חיים עם ראייה מטושטשת ומעוותת.
'מה משתנה?', שואלת ימימה אביטל, מפתחת תורת החשיבה ההכרתית, ועונה: ' … ההסתכלות משתנה'. 'הסדר הוא הפוך', אומרת ימימה, 'תמיד יש את המיותר בפני הטוב ומבעד המיותר הסתכלות, ואז זו אשליה'. האופן שבו אתם מסתכלים על העולם, מסבירה ימימה, הפוך מהסדר הנכון. אתם מסתכלים על העולם דרך המיותר. זאת אומרת, דרך הכעס, הקנאה, החשדנות, הספק, הגאוותנות, הידענות ועוד. כשאתם מסתכלים כך, אתם חיים באשליה שזהו העולם. הסדר הנכון הוא להסתכל על העולם מבעד לטוב. הטוב עובר דרך הבנות על טבעו האמיתי של העולם וחיבור ללב שבמהותו הוא טוב.
כשאנחנו שומעים את הסיפור על הקצין הצעיר אנחנו מבינים את ההבנה הראשונה והיא, שמה שאני רואה זו פרשנות שלי למציאות ולא המציאות. ההבנה השניה שמלמדת אותנו ימימה היא שההרגל הוא לפרש מבעד לשלילי. חיזוק ההסתכלות הטובה עובר דרך ההבנה שבכל בני האדם טמון הטוב.
'כל פונה אליך אינו שונה ממך', אומרת ימימה ומכוונת אותנו כך להסתכלות שונה. 'כל פונה' הוא כל מי שאנחנו פוגשים. את אינך נעלה יותר מאחרים וגם לא פחותה מאחרים, בכולנו אותו ניצוץ. אם תסתכלי כך, החל מהיום, על כל אדם שתפגשי, תתחילי לשנות את אופן ההסתכלות שלך. ימימה אומרת: 'אם תתנערי מהבנה שכל פונה אינו לא אבא ולא אמא, אז תתנערי ממאבקך בפני כל אחד ואז אל תצטדקי לקיומך, זאת אומרת: אל תבקשי מהשני רשות כדי להתקיים..'.
את אופן ההסתכלות הבסיסי שלנו לעולם גיבשנו כילדים במפגש עם הורינו. היום, כמבוגרים, אנחנו ממשיכים להסתכל על העולם באותן עיניים. אנחנו מסתכלים על הלקוח הזועם בחנות ומגיבים אליו כאילו היה אבא שכועס, אנחנו מסתכלות על בן הזוג שלנו שאינו נותן לנו חום והקשבה כמו שהסתכלנו על אמא שלא נתנה חום. איננו פוגשים את המציאות אלא את העבר הטמון בנו.
הסתכלות חדשה מחייבת יציאה מעמדת הילד והילדה מול ההורים אל מפגש אמיתי במציאות. היא מחייבת להשיל נעליים וללכת באיטיות על האדמה, בעיניים סקרניות, בתום של הילד העומד נפעם מול הפלא הנסתר של הבריאה. היא מחייבת אותנו להסכים לוותר על עמדת המבוגרים היודעים והשופטים ולהכיר באי הידיעה העצומה שלנו את העולם, כמו פליטי האוניה בשיר 'אי' של זלדה:
'אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה, כְּמוֹ עַל גּוּף חַי, כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה, שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר, שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם, מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים, מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת, קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי, מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי, גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר, וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.
רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱ-לֹהִים, הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת'.
קבוצות לימודי ימימה בשיטת החשיבה ההכרתית בהנחיית יואב בתל אביב ובאזור ירושלים. פרטים באתר לימודי ימימה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם